Tractate Tahorot - Chapter 4 - Mishnah 8

סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, בֵּין בַּכֵּלִים בֵּין בַּקַּרְקַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּכֵּלִים, טָמֵא. וּבַקַּרְקַע, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפֵק יְרִידָתוֹ, טָמֵא. וּסְפֵק עֲלִיָּתוֹ, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא מְלֹא אָדָם וְטֻמְאָה, טָהוֹר:

ספק טומאה צפה על פני המים. ספק אם נגע בטומאה שצפה על פני המים או לא נגע:

בין בכלים בין בקרקע. בין שהמים בכלים בין שהמים בקרקע, טהור, דחשיב כאילו אין מקום לטומאה:

בכלים טמא. דחשיבי כאילו יש מקום לטומאה. ואין הלכה כר׳ שמעון:

ספק ירידתו טמא. שדרך אדם כשיורד לבריכה של מים, שכל דבר שבמים בא עליו, מחמת ההיסט שמתחיל לרחוץ את עצמו. אבל כשעולה מן המים, הדברים שבמים מתרחקים ממנו והולכים לצדי הבריכה:

אפילו אין שם אלא מלא האדם והטומאה. שהמקום צר בדרך שאי אפשר לו שלא יגע, אפילו הכי טהור, קסבר דטומאה צפה אינה מטמאה. כך מצאתי. אבל רמב״ם פירש, כל זמן שלא ידע בודאי שנגע בטומאה, טהור. נראה שאם היה בדרך שאי אפשר לו שלא יגע, טמא:

ספק טומאה צפה על פני המים. דכתיב (ויקרא י״א:ל״א) בכל השרץ השורץ. כל מקום שהוא שורץ טמא אפילו צף. וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן שיהא מונח על הארץ ולא צף. הא כיצד ודאי מגעו. טמא. ספק מגעו טהור. בגמ' פ"ט דנזיר ד' ס"ד. ונראה דאסמכתות הן. מדתנן שטהרו חכמים וטעמא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי. ועי"ל דהואיל ולא נתפרשו בכתוב בפי'. שפיר שייך למתני שטהרו חכמים. ותסייעיה להרמב"ם בשיטתו בלשון דמדברי סופרים שהעתקתי לשונו במ"ג פ"ז דאהלות. וכתב הר"ש לעיל מתני' ג' דהאי טעמא נמי בנזרקים דר"פ. מדמייתי התם ברייתא דקתני הנזרקים לעולם טהורין. ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום. משום דכל היכא שיש לטומאה מקום. קרינא ביה על הארץ ע"כ. אע"ג דהתוס' דהתם סוף דף ס"ג ע"ב (ד"ה צפה) נסתפקו אי ה"ה צפה באויר שזורקה אדם באויר:

רש"א בכלים טמא בקרקע טהור. דדריש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור דמשמע דצפה בקרקע טהורה. וכתיב יטמא עד הערב. הא כיצד צפה בכלים טמא בקרקע טהור. (דדוקא דומיא דמעין ובור שהם מים שע"ג קרקע) תוס' [ד"ה כתיב] ובגמרא שם [ונ"ל דיש ט"ס בגי' זו. דז"ש יטמא עד הערב הוא לעיל מקרא דאך מעין כו' כמה פסוקים ולכן נ"ל דאלו השתי תיבות עד הערב הם ט"ס ולא מייתי אלא מיטמא. דבהך קרא גופיה דאך מעין דבסופו כתיב ונוגע בנבלתם יטמא וכן רש"י לא העתיק אלא יטמא. אע"ג דהתו' העתיקו ג"כ עד הערב:

רבי יוסי אומר. כתב הרמב"ם והתבאר ר"י והגעתו בענין אמתי: