Tractate Tahorot - Chapter 4 - Mishnah 4

כַּזַּיִת מִן הַמֵּת בְּפִי הָעוֹרֵב, סָפֵק הֶאֱהִיל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, סְפֵק אָדָם, טָמֵא, סְפֵק כֵּלִים, טָהוֹר. הַמְמַלֵּא בַעֲשָׂרָה דְלָיִים וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאַחַד מֵהֶן, הוּא טָמֵא וְכֻלָּן טְהוֹרִין. הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנִמְצָא שֶׁרֶץ בַּתַּחְתּוֹן, הָעֶלְיוֹן טָהוֹר:

ספק אדם. ספק האהיל על האדם:

טמא. שיש בו דעת לישאל. ואינו טהור מטעמא שהטומאה בפי העורב והיא טומאה עוברת, דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום, ואפילו הנזרקין:

ספק כלים. ספק האהיל על הכלים:

טהור. שאין בהן דעת לישאל הממלא בעשרה דליים. זה אחר זה:

ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא וכולן טהורים. והני מילי כשאין [לדלי] אגנים. אבל יש לה אוגנים, כולן טמאים, דשמא השרץ היה בראשון, והאי דלא נפל עם המים אימור אוגנים עכבוהו:

העליון [טהור. ולא חיישינן שמא מן העליון] נפל לתחתון:

הממלא בעשרה דליים. כי' הר"ב זה אחר זה כו' דשמא השרץ היה בראשון. ולפי זה מיירי בדלי אחד שמילא בו עשרה פעמים בזה אחר זה. ומשום כך הגהתי בל' הר"ב לדלי ולה. במקום לדליים ולהן. וכמו שהוא ג"כ בגמ' פ"ק דנדה דף ג' שהביאה הר"ש. אבל מ"מ קשיא דההוא איתמר אברייתא וקתני בה המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ופרש"י עשרה דליים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול. ע"כ. ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים והמכוון על המים. שנשאבו עשרה פעמים בדלי. ואע"פ שהדלי אינו רק אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דליים. בבי"ת השמוש. משמע דדליים עצמן היו עשרה. אלא שהר"ש לא דקדק בכך. ואף ע"פ שהעתיק ג"כ בעשרה בבי"ת. והתוספות דנדה [שם] העתיקו למשנתינו בלא בי"ת. ומכ"מ פירשו הר"ש והתוס' למתניתין בשני פנים אחרים. דאיכא למימר דמיירי בממלא עשרה דליים בבת אחת והא קמל"ן דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו. משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים. דאפילו ברה"י ספיקו טהור. כדתנן בפרקין [משנה ח']. א"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או שמן דלא קתני מים. וקמ"ל דתשעה הדליים הראשונים טהורים. ולא אמרי' שהשרץ היה תחלה בבור וטמא הכל. אלא אמרינן דבדלי זה האחרון נפל תחלה בעודו *ריקם וכשדלאו לבור לבסוף. הוא טמא ומטמא כל מה שבבור. אבל שאר דליים הראשונים טהורים. ולשני הפירושים לא שייך כאן חלוק דאוגני כלל. ועיין במשנה ז' פרק בתרא. ולפירוש הר"ב טעמא דכולן טהורים עיין לקמן:

העליון טהור. מפני שהן כלים ואין בהן דעת לישאל. כך כתב הרמב"ם על בבא זו ודדליים. ברפי"ז מהא"ה. ותמה עליו הראב"ד שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא. אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאותן. ובמקום מציאותן. דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום היכא דאפשר למתלי בטהרה. ע"כ. וכתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם י"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ע"כ. וצ"ל דהא דפ"ק דנדה משנה ב' היתה יושבת במטה חשיבא באה בידי אדם. ואע"ג דלא ידעה שנטמאה מ"מ הוי כמו נודע. הואיל ודרכן של נשים להתטמאות בנדות. והא דמסכת עדיות פרק ב' משנה ג' *[גבי מחט שנמצא בבשר נמי] עסוק בטהרות הוא. והוי דעת לישאל על הטהרות. ולא בעינן נודע בטומאה אלא כשהיא באה בידי אדם: