Tractate Tahorot - Chapter 10 - Mishnah 2

הַבַּדָּדִין שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין, וּמַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹךְ בֵּית הַבַּד, אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִין לַזֵּיתִים כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת רַגְלֵיהֶם בָּאָרֶץ, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין שֶׁנִּמְצֵאת טֻמְאָה לִפְנֵיהֶם, נֶאֱמָנִין לוֹמַר לֹא נָגָעְנוּ. וְכֵן הַתִּינוֹקוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם, יוֹצְאִים חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד וּפוֹנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהֵן טְהוֹרִין. עַד כַּמָּה יַרְחִיקוּ וְיִהְיוּ טְהוֹרִין, עַד כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאָן:

ומשקין טמאין בתוך בית הבד. והן נשפכים על גבי קרקע ודורכים הבדדים עליהן ונדבקים ברגליהן, וחוזרים אותן משקין ומטמאים את הזיתים כשהבדדין עולים ודורכים על גבי הזיתים, אלא אם כן יש בין המשקין לזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהן מן המשקין הטמאים על ידי דריסתם בארץ. וכשאין מנעלים ברגליהן איירי, דהא משקה מטמא כלי וחוזר ומטמא משקין שעם הזיתים. אבל כשאין מנעלים ברגליהן ונתנגבו המשקין הטמאין שברגליהן ע״י דריסתן בארץ, שוב אין מיטמאים הזיתים כשדורכין אותן, דמשקין טמאין מטמאין כלים ואין מטמאין אדם:

הבדדין והבוצרין. הא דלא נקט המוסקין והבוצרין, לפי שגזרו על הבצירה שתיעשה בטהרה, ולא גזרו על המסיקה. וטעמא מפורש בפרק קמא דשבת, שפעמים אדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור אם לאו, ונוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן והוכשרו לקבל טומאה. וטעם זה לא שייך במסיקה:

נאמנין לומר לא נגענו. וכגון דחבר עומד עמהן בבית הבד. ולא חיישינן דלמא נגעו ולאו אדעתיה דחבר:

התינוקות. בדדים שהביאו בניהן עמהן וטיהרום לכך, וכשרוצין בניהם לפנות יוצאים אביהן לחוץ עמהם ונפנים אחורי הגדר, ולא חיישינן דלמא נגע בטומאה ולאו אדעתא דחבר:

הבדדין והבוצרין כו'. כתב הר"ב הא דלא נקט המוסקים והבוצרים לפי שגזרו כו' שפעמים אדם הולך לכרמו וכו' וזה לא שייך במסיקה. תוס' שם. ושם במי"ח דבר מפ' הר"ב טעם אחר ושניהם שם בגמ' די"ז ועיין מ"ש באותו טעם בר"פ דלעיל:

נאמנים לומר לא נגענו. כתב הר"ב וכגון דחבר עומד עמהן כו' וכ"כ הר"ש. ותימה דבפ' דלעיל מ"ח לא הצריכו שיהא החבר עומד עמהן והרמב"ם לא הצריך כן לא התם ולא הכא ועיין לעיל: