Tractate Bekhorot - Chapter 9 - Mishnah 5

שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הֶחָג, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן:

שלש גרנות למעשר בהמה. בשלשה פרקים בשנה הבהמות מתעשרות. ולשון גרנות, כתבואת גורן שהיא טבולה למעשר ואין אוכלים ממנו עד שיעשרו, כך בשלשה פרקים הללו אין אוכלים מן הבהמות ולא מוכרים מהן עד שיעשרו אותן:

פרוס הפסח. ט״ו יום קודם הפסח דהיינו יום אחרון של אדר. ולשון פרוס, פלגא, חצי הזמן ששואלין בהלכות הפסח, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל׳ יום. וכן פרוס עצרת ט״ו יום קודם. וכן פרוס החג דהיינו יום אחרון של אלול. וקבעו ה. נך תלתא זמני שיהיו קובעות למעשר בהמה, כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, דאע״ג דתנן במתניתין שעד שלא הגיע זמן הגורן מותר למכור ולשחוט, דגורן הוא הקובע למעשר, אפילו הכי לא שחטי להו אינשי עד שמעשרין, דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה בדבר שאין חסר בו כלום, כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מקריב מעשר ואוכלו שלמים, ואם לא היו מעשרים בשלשה פרקים הללו היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עישרו, ולא היו בהמות מצויות לעולי רגלים:

בן עזאי אומר בתשעה ועשרים באדר. דהיינו ט״ו ימים קודם הפסח. אלא דר״ע סבר אדר הסמוך לניסן פעמים חסר פעמים מלא, וט״ו יום קודם הפסח פעמים מתחילים בתשעה ועשרים באדר פעמים בשלשים באדר, הלכך לא קבע ליה זמן. ובן עזאי סבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ותחלת פרוס הפסח הוי לעולם בכ״ט באדר:

באחד בסיון. מתוך שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד. עצרת, אי מקדים ומעשר להו ט״ו יום קודם עצרת כולן יהיו נאכלין קודם עצרת ולא תהא בהמה מצויה לעולי רגלים:

בעשרים ותשעה באב. בן עזאי לטעמיה, דאמר לקמן האלוליין מתעשרין בפני עצמן ואין מצטרפין עם אותן שנולדו קודם אלול, דשמא באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה והוו להו חדש וישן ומספקא ליה אימת הוי ראש השנה, או אלול או תשרי, הלכך לא קבע זמן גרנן של קייטי בכ״ט באלול דלא ליתי לצרופי הנולדים באלול בהדייהו:

באחד בניסן. סברי כרשב״ג דאמר שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח ב׳ שבתות, והיינו נמי בהלכות הפסח דמעשרינן לבהמות כי היכי דליתחזו ברגל:

באחד בסיון. כדאמרן טעמא דבן עזאי, לפי שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד עצרת:

ולא אמרו באחד בתשרי. ואע״ג דהוא יום שתי שבתות:

מפני שהוא יום טוב. חדא ועוד קאמר, חדא משום דבעי הכירא בחדש וישן, דאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר, ואע״ג דלא אתי לצרופי דתשרי בהדייהו דהא אכתי לא נולד שום טלה היום, ואי נולד מחוסר זמן הוא, אפ״ה לא מעשרינן ההוא יומא משום דבעינן למעבד הכירא בין חדש לישן דלידעו אינשי דלא ליצטרפו החדש עם הישן. ועוד, מפני שהוא יום טוב, משום סקרתא צבע אדום שצובע בו העשירי כדי שיהא ניכר, ואסור לצבוע ביום טוב:

האלוליין מתעשרין בפני עצמן. כדפרישנא לעיל דמספקא ליה אי הוי ראש השנה למעשר בהמה אחד באלול או אחד בתשרי, הלכך אין מתעשרין האלוליין עם הנולדים מתשרי ואילך, משום דלא לצטרפו ישן בחדש:

שלש גרנות למעשר בהמה כו'. שנויה ג"כ ברפ"ג דשקלים ועמ"ש שם בס"ד. והא דקרי לסוכות חג טפי מאינך כתבתי במשנה ב' פ"ק דר"ה:

ולא אמרו בא' בתשרי. כתב הר"ב דהוא ר"ה למעשר בהמה. וטעמא כתב הר"ב ברפ"ק דר"ה:

ואי אפשר לעשר בי"ט. פי' הר"ב משום סקרתא וכו'. כתבו התו' ותיפוק ליה דאין מקדישין בי"ט [כדתנן במשנה ב' פ"ה דביצה] ומסקינן כיון דעשירי קדוש. אפי' לא קרא עשירי [כדלקמן בסוף פרקין] לא מתסר [משום] הקדש בי"ט:

רמ"א בא' באלול. וטעמיה כתב הר"ב ברפ"ק דר"ה ויראה דלדידיה נמי בכ"ט באב מעשרין דהא בעינן היכרא כדכתב הר"ב בדברי ר' אלעזר ור"ש. וזו סברא קיימת היא דמש"ה אמרינן בגמ' דחדא ועוד קאמר והא דמפרש בבן עזאי דטעמיה דבכ"ט מעשרין משום דמספקא ליה. האמת מפרש מדאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן: