Tractate Bekhorot - Chapter 4 - Mishnah 4

מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

מומחה. הוא שנטל רשות מן הנשיא או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע״ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו] שבע״פ ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואף על גב דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכים בארץ ישראל, ואי, ז רשות ראש הגולה מועיל בזה:

וישלם מביתו. וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק חולקים, דאיכא למימר אפסדיה, דאי לא הוה שרי ליה האי הוי אתי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה, דדלמא לא הוה ביה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה, ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בה, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע. ורמב״ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר:

מה שעשה עשוי וישלם מביתו. למאן דדאין דינא דגרמי חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד, זיכה את החייב משכחת לה כגון שהיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה. וטימא את הטהור נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד, כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו. וטיהר את הטמא, כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטמאן:

ואם היה מומחה לכית דין. שנטל רשות מב״ד פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני:

האם שלה. רחם שלה:

והאכילה רבי טרפון לכלבים. ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים:

שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרים אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא:

הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמורך, שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה:

שמומחה אתה. חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות נטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם. ועוד, אי נמי בשקול הדעת טעית דאיסורך אסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת, היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

מי שאינו מומחה כו'. פי' הר"ב מומחה הוא שנטל רשות מן הנשיא הוא הראש שבא"י:

הרי זה יקבר. גמ' לימא תנן סתמא כר"מ דאסר לעיל אפילו מתחזי קבוע ומשני דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל:

וישלם מביתו. כתב הר"ב וכשהוא משלם כו' דממון המוטל בספק חולקין וכו' כ"כ רש"י. וכתבו התוס' לאו משום דתיתי כסומכוס [דרפ"ה דב"ק ואינה הלכה] אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. ואע"ג דאיירי בכל מום אפי' ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ"מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום [למום] ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי ע"כ. ומ"ש הר"ב דרמב"ם פירשה בענין אחר קאי ארביע דבהמה דקה דמפרש טעמא כדי להחמיר על בעל הבהמה. לפי שגדל בהמה דקה בא"י שהוא אסור כדתנן במשנה ז' פ"י דב"ק עכ"ד. וכן פרש"י בלשון אחר וכן מסיק הרא"ש ודלא כהר"ב:

מה שעשה עשוי וישלם מביתו. כתב הר"ב למאן דדאין דינא דגרמי. היינו ר"מ ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד בגיטין פ"ה דף נ"ג ע"ב. כ"כ התוס' שם ע"א. ולפיכך חייב אע"פ שלא נשא ונתן ביד. ואע"ג דהכא סתם כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד. אשכחן סתמא במשנה ד' פ"ה דגיטין דסתם כרבי יהודה דלא קניס. וברפ"ג דסנהדרין מוכח דעת הר"ב שפוסק כמאן דדאין דינא דגרמי. והא דכתבתי במשנה ה' פרק ב' דב"ב דגרמא בנזקין פטור מלשלם. כבר חלקו התוס' שם דף כ"ב מאי איכא בין גרמא לגרמי. ושאר הפוסקים האריכו למעניתם וכללן מהר"ו כהן ז"ל בפירושו לש"ע ח"מ סי' שפ"ו. ומ"ש הר"ב ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתני' דוקא שנשא ונתן ביד כו' והא דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. [דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני. תוס'] התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למשרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה. לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין דהא רב גידל היה י"ח חדש אצל הרועים להתבונן במומים. הרא"ש. ומ"ש הר"ב וטמא את הטהור כו'. כגון שהביאו לפניו וכו' כדי שלא יהא בהן עוד ספק כו' ולמה היה לו לעשות כן הלכך הוי כמו מזיד דמתני' ד' פ"ה דגיטין. תוספות שם:

פטור שאתה מומחה לב"ד. פירש הר"ב. דחדא ועוד קאמר. חדא דטועה בדבר משנה הוא כו'. וקי"ל דחוזר. וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למהדר ביה ולמשרייה. משתכח שמה שאמר. לאו כלום הוא זה. וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה. רש"י. אבל ברפ"ג דסנהדרין משמע מדברי הר"ב דאפילו נשא ונתן ביד פטור. ושם כתבתי הטעם. ומ"ש הר"ב א"נ בשקול הדעת כו' היינו כגון תרי תנאי כו'. מפורש יפה רפ"ג דסנהדרין: