Tractate Bekhorot - Chapter 7 - Mishnah 6 בכורות פרק ז׳ משנה ו׳

המקיש בקרסוליו. שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשים זה בזה כשהוא מהלך. ומקיש בארכבותיו הוי איפכא, שרגליו עקומים כלפי חוץ ומרוחקים זו מזו עד שארכבותיו למעלה [העקומות] כלפי פנים נוקשות זו בזו:

בעל הפיקין והעיקל. וקא פריש עיקל ברישא:

כל שהוא מקיף פרסותיו. כשיושב ומקרב פרסות רגליו זו לזו ואין ארכובותיו נוגעות זו לזו. שעקומות כלפי חוץ. ובעל הפיקין הוא שפיקה יוצא מגודלו, חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודל של ידו או מגודל של רגלו:

עקבו יוצא מאחוריו. כגון ששוקו עומד באמצע רגלו, שחצי הרגל לפנים וחצי רגל לאחור:

רחבות כשל אווז. שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יותר על רחבן:

קלוטות. מדובקות זו בזו:

עד הפרק. האמצעי של אצבעות:

למטה מן הפרק. דהיינו לצד הצפורן שמחוברים כולן:

וחתכה. שיהיו מחולקים, כשר:

היתה בו יתירה. אצבע יתירה:

אם יש בה עצם פסול. דהואיל וחתכה הרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו:

שש ושש עשרים וארבע. כלומר אפילו היו אצבעות ידיו ואצבעות רגליו שוין, שבכל יד ובכל רגל יש שש ושש, אפילו הכי חכמים פוסלים. וכל שכן אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש, דהוי מום טפי. והלכה כחכמים:

השולט בשתי ידיו רבי פוסל. דסבר כחישותא אתילידא ביה בימין:

וחכמים מכשירין. סברי בריאותא היא דאתילידא ליה בשמאל. והלכה כחכמים:

הכושי. שחור:

הגיחור. אדום כארגמן:

הלבקן. לבן ביותר:

והקפח. ארוך ודק, שאינו עב לפי ארכו. והוא מכוער ומגונה:

והשכור. ולא מיין, הוא דחשיב כבעל מום מן המומים היתירים באדם, שאם עבד לוקה ואין עבודתו מחוללת. אבל השכור מיין ושכר, אם עבד חילל. דבפרשת שתויי יין כתיב (ויקרא י׳) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. ושכור דמתניתין אינו אלא ששתה חלב הרבה, או רוב דבש, או אכל דבילה קעילית, ונתבלבלה דעתו. שאלו חשובים כבעלי מומים ואין מחללים עבודה:

ובעלי נגעים טהורים. כגון בוהק וכולו הפך לבן. דאי מנגעים טמאים לא צריך למימר, דאפילו אכניסת עזרה חייב כרת:

דלדולין. כמין חתיכות בשר יוצאות תלויות בהן. והלכה כר״א בן יעקב:

המקיש בקרסוליו כו'. דת"ר שבר רגל אין לי אלא שבר רגל מנין לרבות הקישן *)והעיקל והקילבן [פרש"י [הקישן היינו] המקיש והעיקל (ופיקה יוצא) [והקליבן היינו פיקה יוצאת מגודלו] ת"ל או שבר רגל:

איזהו עיקל. כתב הר"ב קא פריש עיקל ברישא כו'. וכבר כתבתי במ"ד. דזמנין דפריש הכי. אבל להרמב"ם לא פריש במתני'. אלא עיקל בלבד. דפיקה יוצאה מגודלו. לא הוה פירוש דבעל פיקה. ומפרש בעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי:

שמקיף. פירש הר"ב כשיושב ומקרב כו'. עמ"ש במ"ג פ"ד דמסכת תרומות:

פיקה. פי' הר"ב חתיכת בשר עגולה כפיקה. ועיין בפירושו לסוף פ"י דחולין [*ומ"ש שם]:

רחב כשל אווז. פי' הר"ב שקלושות הן כשל אווז. ואין ארכן יתר על רחבן וכן ל' רש"י. ובגמ' לא תימא דטרפא ולא סדיקה. אלא כיון דטרפא אע"ג דסדיקה. ופירש"י טרפא קלושה. והערוך פי' טרפא רחבה ומשווה. ונמצינו למדין שרש"י בפירוש המשנה הרכיב שני הפירושים ביחד [*ונ"ל ליישב שז"ש ואין כו' ר"ל או אין כו']:

אצבעותיו כו'. העתיק הרמב"ם בידיו וברגליו:

עד הפרק. באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד. הרמב"ם בחבורו:

[*וחתכה אם יש בה עצם פסול. פי' הר"ב דהואיל וחתכה כו' וכ"כ רש"י. ותימה דלקמן מפרש הר"ב כ"ש אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש דהוי מום כו'. והיאך תלי טעמא הכא בהואיל וחתכה כו'. והרמב"ם בפ"ח מה' ב"מ אם חתך את היתירה כשר. ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול ע"כ ולדבריו פי' וחתכה כלומר אפי' אם חתכה]:

שש ושש עשרים וארבע. לישנא דקרא נקט רש"י. ובגמ' עביד צריכותא אקרא:

רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ושניהם מקרא אחד דרשו ותהי עוד מלחמה (שמואל ב' כ"א) וכתיב (שם) ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש מר סבר בגנותיה משתעי ומר סבר בשבחיה משתעי גמ':

הכושי. [*והא] דבמתני' דלעיל קאמר ר"ח בן אנטיגנוס כל שמראיו חשוכים ופי' הר"ב שהוא שחור. ואע"פ שאינו שחור ככושי. גם ל' הרמב"ם נראה כן. שכתב ואע"פ שאינו שחור בתכלית ע"כ וכתבו גם שניהם דלאו נחלקו עליו לענין הדין וא"כ למאי איצטריך למתני תו כושי ול' רש"י לעיל שהוא שחור ככושי. ע"כ. [*הא מסקינן בסוגיא. דר"ח בן אנטיגנוס לא תני כושי]:

הכושי והגיחור והלבקן וכו'. פי' הר"ב שחור אדום ולבן וכו' והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים. לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים. הרמב"ם. ובת"כ מרבה להו לכל הני מאיש איש ואצטריך קרא לרבינהו דלא תילף מבהמה דפסל אותו ואת בנו. וכולה דמתני' דלקמן והכשיר בה הכושי וגיחור כו' אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו כו' אינו דין שנכשיר בו את הכושי כו' ת"ל איש איש ריבה. ונ"ל דהיינו טעמא דתנא דידן דתני פסולים באדם וכשרים בבהמה ולמאי נ"מ אצטריך למתני דהא תנן בר"פ יתר עליהן באדם כו' וכה"ג פרכינן בפ' דלעיל מי"א כמ"ש שם הר"ב אלא לומר שאע"פ שכשרים בבהמה לא תילף באדם. ועיין במשנה דלקמן:

והשכור. כתב הר"ב שאם עבד לוקה. עמ"ש בזה במ"ג:

רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין. פי' הר"ב כמין חתיכות בשר כו'. באיזה מקום שיהיה בכל הגוף. הרמב"ם בחבורו. וכתב הר"ב והל' כר"א בן יעקב וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וגם בחבורו העתיק דבריו. ונ"ל דכך גירסתם ולפיכך פסקו כמותו דמשנתו קב ונקי ובנא"י מצאתי נמחק בן יעקב מפירוש הרמב"ם. ולי נראה מ"ש: