Tractate Bekhorot - Chapter 3 - Mishnah 4

שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא בָזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא, אֶלָּא בִשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת, בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הַצֶּמֶר הַמְדֻבְלָל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אָסוּר:

עקביא בן מהללאל מתיר. הצמר בהנאה לכהן:

וחכמים אוסרים. דאי שריית ליה צמר הנושרת מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר צמרו כל שעה, ואתי בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה:

לא בזה התיר עקביא. כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר שנושר ממנו כל שעה ואתי למיעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור:

צמר המדובלל. שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל:

את שנראה עם הגיזה. כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נבלל עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה:

ושאינו נראה עם הגיזה. שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל (שמדובלל) [שמובדל] מן הגיזה:

אסור. כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא דהלכתא כותייהו:

עקביא בן מהללאל מתיר. מפורש בפ' ה' דעדיות משנה ו':

ואת שאינו נראה מן הגזה אסור. פי' הר"ב כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן כו' וכרבי יהודה דבשחיטה פליגי דאי כרבי יוסי ובשחטו הא לכ"ע שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור. ואי עקביא. איפכא מיבעי ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה. ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא ר"י היא. ואי במת לכ"ע אידי ואידי מיסר אסרי. אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי אלא לאו רבנן היא. גמרא.