Tractate Bekhorot - Chapter 5 - Mishnah 2

בֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמָּנָה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם:

לא ימנה ישראל עם הכהן. לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום. שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין ישראל לא:

ובית הלל מתירין ואפילו נכרי. דכתיב (דברים י״ב:ט״ו) כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי:

שאחזו דם. חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם:

אין מקיזין לו דם. ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום:

ובלבד שלא יעשה בו מום. שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהרפא. דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום:

לא ישחוט עליו. הואיל והוא הטילו. עד שיפול בו מום אחר:

יקיז. אף במקום שעושה בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר. ולא יניחנו שימות. ואע״פ שהוא הטיל המום בידיו ישחט עליו. והלכה כר׳ שמעון:

ואפילו נכרי. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים ומ"ב פ"ד דחולין. [*ומ"ש הר"ב וקרא דכתיב ובשרם וכו'. בבכור תמים דוקא משתעי. ואע"ג דבסוף משנה א' דפרק דלעיל כתב דמדכתב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע. הא אמרינן בסיגיא דהכא. דבבעל מום כתיב (דברים י״ב:כ״ב) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור. זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וליכא למפרך מעבודה דבאכילה קאמרינן. וכתבו התוס' דאתי ק"ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים. מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם. ועיין בריש פ"ט]:

אין מקיזין לו דם. פי' הר"ב דמתוך שאדם בהול על ממונו כו'. ומי אמרי' לר"י אדם בהול על ממונו והתנן [משנה ח' פרק ב' דביצה] ר"י אומר אין מקרדין את הבהמה בי"ט אבל מקרצפים. אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קרצוף עביד קירוד. בבכור דאי שביק ליה מיית אמרינן אדם בהול על ממונו. הכא אי שביק ליה צערא בעלמא הוא לא אמרינן אדם בהול על ממונו. גמרא פ"ק דפסחים דף י"א [*ומ"ש הר"ב אתי למעבד במקום שעושה בו מום דעבר אדאורייתא כמ"ש במשנה דלקמן]:

רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום. אין כוונתו במה שנאמר כאן אע"פ שהוא עושה בו מום שאירע מום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה. לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלכה כמותו. דהא קי"ל כוותיה בדבר שאין מתכוין דמותר. מפירוש הרמב"ם: