Tractate Negaim - Chapter 6 - Mishnah 8

אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת, תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה, הַקְּמָטִין, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַּוָּאר, תַּחַת הַדַּד, וּבֵית הַשֶּׁחִי, כַּף הָרֶגֶל, וְהַצִּפֹּרֶן, הָרֹאשׁ, וְהַזָּקָן, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, וְהַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן, נִדּוֹנִים כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

שאינן מיטמאין בבהרת. בארבעה מראות נגעים, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה:

תוך העין תוך האוזן. שכל אלו אינן חשובים כעור בשר, והכתוב אומר (שם י״ג) והיה בעור בשרו:

הקמטין. שבשאר הגוף:

והקמטין שבצואר. תנא סיפא, לגלויי דקמטין דרישא קמטין של שאר הגוף הן. דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני:

תחת הדד. כשנראית כמניקה את בנה, מה שאינו נראה באותה שעה אינו מטמא:

ובית השחי. כשנראה כמוסק זיתים:

כף הרגל. מה שתחת [הקערורית] של הרגל. דכל אלו אינן עור בשר הנראה:

והצפורן. לא חשיבא עור בשר:

הראש והזקן. אינן מיטמאין בבהרת, דכתיב [שם] נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא, אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:

השחין והמכוה והקדח המורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור שלהם כקליפת השום:

אין מיטמאין משום נגע. דבשחין כתיב [שם] שחין ונרפא, ובמכוה נמי כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:

קדח. הוא שחין שבא מחמת דבר אחר, כגון מחמת מכת אבן או עץ או גפת או סיד, ומכוה נמי שלא באה מחמת האש עצמו אלא מחמת תולדות האש, כגון רמץ חם וגפסית חם, כל אלו קרויין קדח. לשון כקדוח אש המסים. וקדח המורד נמי שלא נתרפא ולא העלה קרום כקליפת השום, אינו מטמא משום נגע:

המורדים. כל זמן שלא נתרפאו שלא העלו קרום, קרויין מורדים, כלומר שעדיין עומדים במרדם. ואית דגרסי מוררים בשני רישי״ן. לשון רר בשרו (שם ט״ו):

ואין מצטרפים בנגעים. אם היה חצי גריס נגע בעור בשרו וחצי גריס באחת מן המקומות הללו, אין מצטרפים לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן. דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו נמי בפשיון:

ואינם מיטמאין משום מחיה. דאם פרח בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטין בשר חי, אין מיטמאין משום מחיה. אי נמי, אם היה אחד מן המקומות הללו מבוצר בתוך הנגע, אינו מיטמא משום מחיה:

ואינם מעכבים את ההופך כולו לבן. אם פרחה הצרעת בכולו חוץ מאחד מהמקומות הללו, אין מעכבין, דכתיב (ויקרא י״ג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, עור הראוי להיות בו נגע, פרט לאלו שאין מיטמאין משום נגע:

חזר הראש והזקן ונקרחו. שנקרח השער שהיה בהן ונעשו כעור בשר. וכן השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, שנתרפאו וקרם עליהם עור כקליפת השום:

הרי אלו מיטמאין בנגעים. בארבעה מראות. וה״ה דהוה מצי למתני נתפשטו הקמטין, נמי מיטמאין בנגעים:

ואין מצטרפין בנגעים. ראש וזקן אין מצטרפין. וכן עור הבשר והזקן, או עור הבשר והראש, אין מצטרפין. דאם בא לו חצי גריס נתק בראש, אי נמי חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור בשר, אין מצטרפין. וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן. נגע של עור בשר אין פושה לא בנתק הראש ולא בנתק הזקן ולא בשחין ולא במכוה, דלא חשיבי כעור בשר:

ואין מיטמאין משום מחיה. דנתקים מיטמאין בשער צהוב ופשיון. ושחין ומכוה בשער לבן ופשיון:

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. שאם פרחה הצרעת בכולו ונשאר הראש או הזקן שנקרחו שלא פרחה הצרעת בהן, או השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, טמא עד שיפרח בכולו:

הראש והזקן שלא העלו שער. כגון קטן שלא צמח זקנו או לא השעיר ראשו, נידונים כעור בשר ליטמא בבהרת. וכן הדלדולין שבראש ובזקן דלית בהו שער, נידונים כעור בשר, ומעכבים את הפריחה, והנגע פושה לתוכן, ומצטרפין לכגריס:

תוך הפה. מפורש בתוספתא שהביא הר"ש דאודם שפתים נדון כתוך הפה. ופי' הכ"מ [ריש] פ"ו מט"צ. בשם הר"י קורקוס. משום דכתיב זימני טובא עור בשרו. וה"נ ממעטינן עור כף הרגל. מפני שאינו נראה וגלוי תדיר. אע"ג דבכל דוכתא חשוב גלוי. והוא הדין לאודם [השפתים]. כי כשסוגר פיו שאינו מדבר. אינו נראה. ע"כ:

והקמטין שבצואר. כתב הר"ב תנא סיפא כו' דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני. וכך כתב הר"ש. וז"ל מהר"ם דלא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין שבשאר הגוף. כגון באדם שמן שיש לו פימה עלי כסל [*לשון מקרא הוא איוב ט"ו] כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב בית הקמטין. קמ"ל. ע"כ:

תחת הדד ובית השחי. פי' הר"ב כשנראה כמניקה כו' כשנראה כמוסק כו'. כדתנן בפ"ב משנה ד. ושם מפורש:

קדח. פי' הר"ב הוא שחין שבא מחמת דבר אחר כגון מחמת מכת אבן כו'. דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו. לקה בעץ באבן. בגפת. בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש. מניין. ת"ל שחין שחין ריבה. ותנ"ה גבי מכוה. אין לי אלא שנכוה באור. נכוה בגחלת. ברמן. בסיד רותח. בגפסית רותח. בחמי האור. מניין. ת"ל מכוה מכוה ריבה. ומרבי' להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא. אף קדח מורד לא. הר"ש. ועיין בגמרא פ"ז דפסחים דף עה. ויש לדקדק דברפ"ט תנן איזהו שחין לקה בעץ כו'. איזהו מכוה נכוה בגחלת כו'. ונ"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. וראיתי לרבינו בגור אריה שכתב דה"ק התם. דאע"ג דלקה בעץ כו'. ובא ע"י חימום אינו מכוה. אבל הוא שחין וכ"ש שחין עצמו. ע"כ. ואין דבריו עולים כן בסיפא גבי מכוה והרמב"ם פי' במתני' דהכא שחין היא הכאה. בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל. וזולת זה. ומכוה הכאה באש או [בדבר] שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומוהן. וקדח הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו. והוא נגזר מאמרו כי אש *)קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב) ר"ל ההתלהבות. ע"כ. וברפ"ט אעתיק לשונו שבחבורו מהט"צ [רפ"ה]. [*וז"ש הר"ב לשון כקדוח אש המסים. פסוק בישעיה סי' ס"ד [א']]:

המורדין. פי' הר"ב שלא נתרפאו יפה וכו'. דבשחין כתיב ונרפא כו' דתניא בת"כ. שחין יכול מורד ת"ל ונרפא. יכול עד שנעשה צלקת. ת"ל שחין [דהל"ל ובשר אשר נרפא משחין. קרבן אהרן] הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטן צרבת השחין היא עד שיקרו' כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי. מכוה מורדת נמי כדתניא בת"כ מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת. ת"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום. הר"ש:

ואין מצטרפין בנגעים. לשון הר"ב אם היה חצי גריס נגע כו'. ול' הר"ש דאפי' רוב כגריס בעור הבשר. ומיעוטא בהו אין מצטרפים:

ואינם מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דאם פרח בכולו כו' דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זו מבוצרת לתוך השאת כדמוכח בתוספתא כ"כ הר"ש ולדבריו מכיון דתני בתר הכי ואין מעכבין את ההופך כולו לבן תקשה דא"כ מאי האי דאין מטמאין משום מחיה. הא אדרבא טהורי מטהרינן משום פרח בכולו וכי תימא דפרח מן הטהור טמא אכתי תקשה דלמנ"מ קתני דאין מיטמאין משום מחיה. הא אכתי טמא הוא כיון שפרח מן הטהור. והרמב"ם מפ' כאי נמי שכתב הר"ב:

חזר הראש והזקן ונקרחו. פי' הר"ב ונעשה כעור בשר. כדתנן בספ"י והיינו נמי דמפרש הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראו' ומן התימה על הר"ש דמפרש ונקרחו שניתק השער ומיטמאין בנגעי' בנגעי נתק והדר מפרש דמטמא בד' מראות והא ודאי דליתא. כמ"ש ברפ"י ובסופו:

הרי אלו מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטים כו'. כדתנן בר"פ דלקמן בקמט ונגלה הר"ש:

ואינן מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דנתקין מיטמאים בשער צהוב כו'. וכ"פ הר"ש אבל הרמב"ם כתב. כשיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת. הנה לא נחשוב אותו מחיה. ע"כ. והשתא הוה דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא. לפי' הרמב"ם דהתם:

והדלדולים שבראש ובזקן. פי' הר"ב דלית בהו שער. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם והדלדולין שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורס' רכה ומראה [דמות] הבשר בלתי שער עלי' בלתי ספק שדיניהן כדין עור הבשר. ע"כ. ומלתא דפשיטא הוא. וק"ק דלמאי איצטריך למתנייה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. נ"ל לפרש. הדלדולים היינו יש בני אדם בעלי רוב שער שאפי' הפנים והצואר יש בהן שער שלא כדרך רוב בני אדם ולשון הדלדולים הוי מל' זכר של רחלים שהי' שערו מדולדל [בבכורות] בפ' כל פסולי המוקדשים [מ"ג ד' ל"ה] פירש שערו מרובה ומדובלל. וגרסי' בתוספתא פ"ב איזהו הראש ואיזהו הזקן. מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מותח את החוט מאוזן לאוזן. כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש וכל שמן החוט ולמטה זהו הזקן. מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו ראש. מפיקה של פרקה ולמטה. אע"ג שהוא מגדל שער. הרי הוא כעור הבשר לכל דבר והיינו דקתני במתני' הדלדולין שבראש ושבזקן אע"פ שמגדלין שער במקצת בני אדם. הרי הן כעור הבשר דבתר רובא אזלינן. עכ"ל:

נדונים כעור בשר. ל' הר"ב ומעכבים את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפים לכגריס. וכן ל' הר"ש ול' הרמב"ם *) שתטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כולו לבן. ע"כ. וחדא או תרי מגו אחריני נקטי דה"ה לשיטמאו בד' מראות ובמחיה ושער לבן: ורפי"ב בס"ד [ד"ה חוץ]: