Tractate Negaim - Chapter 5 - Mishnah 2

הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר לָבָן, הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן, וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה וּבְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְמִחְיָה, וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְחָזְרָה הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה:

הלך שער לבן. שהוחלט בעבורו:

וחזר שער לבן. אחר תחתיו:

וכן במחיה וכן בפשיון. או שלא חזר שער לבן, אלא שנולדה בו מחיה שהיא ג״כ סימן טומאה, או שפשה הנגע:

בתחילה בסוף שבוע ראשון. כלומר, בין שההחלט היה בתחילה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני, בין לאחר הפטור כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ואחר הפטור בא שער לבן והחליטו, בכל הני גווני אם הלך לו שער לבן וחזר שער לבן, או מחיה או פשיון הרי היא כמות שהיתה. כלומר, נשאר בטומאה כמו שהיה, הואיל ויש בו סימן טומאה, אע״פ שאין זה אותו סימן שהיה בשעת החלט:

וחזר הפשיון וכן בשער לבן. הא דלא קתני הכא וכן במחיה, לפי שכשהלך הפשיון ובאת המחיה, פעמים שיהיה טהור, כגון שהמחיה מיעטה הנגע מכגריס:

הרי היא כמו שהיתה. לאומרו [ית'] (שם יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא. נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה מחיה. הרמב"ם. וזו נדרשת בטהרת המצורע. ולא ידעתי למה לא הביא ברייתא דספרא ששנויה בלשון משנתינו. החליטו בשער לבן הלך לו וכו'. ומפיק ליה מרבויא דואם פשה תפשה:

וחזר הפשיון וכן בשער לבן. כתב הר"ב הא דלא קתני הכא וכן במחיה כו' פעמים שיהיה טהור כגון שהמחיה מעטה הנגע מכגריס. לפי מה שיתבאר בפ' שאחר זה. הרמב"ם. ור"ל שם במ"ב. ולא שתתמעטה מכגריס ואע"פ שעם המחיה עדיין הוא כגריס. דהא בהדיא תנן בפ' דלעיל מ"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה כו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה. אלא שתמעטה מכגריס ר"ל שיעור הגריס שהוא שתהא סביב המחיה מכל צד כשיעור ב' שערות. ובחנם טרח הכ"מ בריש פ"ג מהט"צ להוכיח מפירוש הרמב"ם ומפירוש הר"ש דשיעור בהרת כגריס שהוא עם המחיה. והרי משנה שלימה היא בפרק דלעיל. והר"ש פירש טעם אחר דלא קתני וכן במחיה. משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמא. משום דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת. ע"כ. וזה תימה בעיני דא"כ גבי מחיה כי קתני וכן בפסיון היינו נמי במקום המחיה. ואין פסיון אלא בחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועוד בפרק דלקמן מ"ג שאין הנגע פושה לתוכו. וכן בשער לבן כשנולד פסיון לא מצית אמרת דבמקום שער הוא שפשה שאין שער לבן מבחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכ' להא דהר"ש דלהכי לא קאמר וכן במחיה וכו' כיון דאינה מבוצרת. וכתב עלה וז"ל לא תקשי א"כ שער לבן נמי לא יטמא דבעינן שיהא בנגע. די"ל שהשער לבן עומד בנגע ושוכב חוצה לו במקום שיהיה שם פסיון. ע"כ. ועדיין מה שהקשיתי ממחיה גופה עומד במקומה:

בשער לבן בסוף שבוע ראשון. לא קתני בתחלה כדקתני באחריני. משום דאין פסיון מטמא בתחלה. הר"ש: