Tractate Negaim - Chapter 6 - Mishnah 7

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִין בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה, וְרָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל אִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַיַּבָּלוֹת וְהַדִּלְדּוּלִין אֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה:

שאינן מיטמאין משום מחיה. דכתיב וראהו הכהן, בעינן שיראה את הנגע עם המחיה כולו כאחד, וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות הוא שופע אילך ואילך ואינו יכול לראות כולו כאחד:

ראשי אזנים. נחשבים כאחד. וכן ראשי דדין. ואין הלכה כר׳ יהודה שמנה ראשי דדין שבאיש:

וראש הגויה. הוא גיד האמה:

ויבלות. לשון [או חרוץ או יבלת] (ויקרא כ״ב:כ״ב). פורו״ש בלע״ז:

ודלדולין. בשר שפירש ונדלדל. ואית דגרסי ותלתולין, בשר שנעשה כמו תל גבוה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

שאינן מיטמאין משום מחיה. הקשה הראב"ד בפ"ג מהט"צ [הלכה ח'] למה [לא] אמרו שאינן מיטמאין בבהרת. ולמה תפסו שאינן מיטמאים במחיה. וי"ל מפני שהוא חלק למעלה. ואילו היה מקום שער היו אומרים ג"כ שער. ואילו היה ראוי לפסיון היה ג"כ מזכיר פסיון. אלא שרוב ראשי אברים הללו. אפילו לגריס אינם ראוים. כ"ש לפסיון. ועי"ל לפיכך תפס מחיה. לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה. כדאיתא במתני' [דלקמן]. אשמעינן הכא. אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. מתחלה מיהא לא מטמאו. לפי שאינם מקום בהרת כגריס. וזה עיקר. ע"כ. והכ"מ דקדק דדעת הרמב"ם שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו. אפשר שהי' נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה. אין העין שולט בכל הבהרת כאחד. ע"כ:

וראשי אזנים. שפת האזן. רש"י פ"ק דקידושין דף כ"ה:

וראש הגויה. פי' הר"ב הוא גיד האמה. וראיתי בכף נחת שכתב וז"ל ונתיחס כל הגוף לזה האבר. לפי שממנו הושתת ונתיסד כל גוף האדם. ג"כ תענוג זה האבר ראש לכל הנאות ותענוגי הגוף. עכ"ל. ואין דבריו אצלי מתישבים כלל. אם הפי' הראשון. הנה מפני גוף אחר שיתיסד על ידי הזרע. שהוא המעבר לו. לא מפני כן יתכן לקראו גויה. והמכוון זה הגוף שהוא בו. ואם הפי' השני. כ"ש שאין מן הדעת שהחכמים יכנוהו בשם כל הגוף להיותו מתענג על ידו. ומדרכם הוא להעלים ולהסתיר בלשונם. אפי' במקום הצריך. כ"ש כאן במקום שאין הכרח לזה. אבל מה שנ"ל בזה שלא נקרא גויה כלל. אבל נקרא ראש הגויה. לפי שהוא בולט ויוצא מן הגויה. [*דומיא לזה] ובאשה *) [*בית הרחם] נקרא שפולי מעיים. במ"ח פ"ט דנדה **). לפיכך נקרא הגיד עצמו ראש הגויה. לא שיקרא גויה. אבל נקרא ראש הגויה והי' מן הראוי בכאן שיאמר ראש ראש הגויה אבל מיפוי הלשון וקצורו שאינו כופל במלות שוות ואחד מושך עצמו ואחר עמו ותדע שכדברי כן הוא דבגמ' ספ"ג דנדרים [דף לב] בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן ב' עינים ב' אזנים. וראש הגויה. עוד שם מעשר' שליטי' ב' עינים ב' אזנים וב' רגלים וראש הגויה ופה ומה טעם [נקט] שם (בראש) [וראש] הגויה. אילו היה שם הגיד גויה עצמו. לא הל"ל אלא והגויה. אבל זה שמו אשר נקרא הוא ראש הגויה כמו שפירשתי והוא הנכון [*והא דבפרק המפלת (נדה דף כה) אמרי' וגוייתו כעדשה. ופירש"י גוייתו גיד אבר הזכר ע"כ ל"ק שהרי כתבו התוס' שם [ד"ה לידע] שאין מקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה ע"כ. ומפני כן לא יכול לקראו ראש הגויה כיון שאין לו ראש בולט]:

וראשי הדדים שבאשה. אבל שבאיש אינן בולטין כ"כ ואין זה שפוע. רש"י שם: