Tractate Negaim - Chapter 12 - Mishnah 5 נגעים פרק י״ב משנה ה׳

לא יגזור. לא יפסוק הדיין לומר שהוא נגע ודאי, מדכתיב כנגע נראה לי בבית, ולא כתיב נגע:

אפילו חבילי עצים. שאינן בכלל טומאה, צריך לפנות. והא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא, סבירא ליה לרבי יהודה דמלתא באנפי נפשה היא, לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו אי שביק להו. ואין הלכה כר׳ יהודה:

עסק זה לפינוי. בתמיה, וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב, שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה, על כרחך לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדורש ר׳ מאיר שהתורה חסה על ממונן של ישראל:

פכו. לשון פכים קטנים:

תפיו. מקום שאופה ומבשל בו קדירתו, כגון תנור וכירים של חרס המיטלטלין. ויש ספרים שגורסים טפיו בטי״ת, והוא כלי חרס קטן מאוד שאין המשקה יוצא הימנו אלא טיף טיף. וכל אלו אין להם טהרה במקוה:

א״כ על של רשע. שהנגעים באים על לשון הרע:

כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח ויודע כו'. דאי אינו יודע. מהיכי תיתי שיאמר נגע נראה לי והא לא ידע. וא"ת למה אסרה התורה מלומר נגע. והלא עד שיאמר הכהן טמא. עדיין אין כאן טומאה. כדתנן ברפ"ג. והרא"ם כתב בשם רבותיו. דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט. הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע"ד אמרם. ולמד לשונך לומר איני יודע. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן כו'. א"נ שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. ע"כ. וג"א כתב. משום דובר שקרים לא יכון. דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא. ואיך יאמר נגע כו'. וכתב בעל קרבן אהרן. דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע. אבל הטומחה עושה בו. וקודם שיבא הכהן. נגע הוא. ע"כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע. המכוון ממנו מה שקוראין נגע. והיינו נגע טמא. ומכיון שעדיין אינו טמא. הרי דובר שקרים. ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו' הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן. ולכל הטעמים נראה לי שבכל הנגעים הדין כך. שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן. ואפילו את"ל דאין הדין הזה. אלא בנגעי בתים. וכן הרמב"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים. י"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן כדלקמן לכך הקפידה התורה ביותר. משא"כ בשכבר בא עליו נגע הבית כשאח"כ בא עליו נגע בגדיו. וכן גופו שוב לא הקפידה בכך:

וצוה הכהן ופנו את הבית. אפילו חבילי עצים וכו'. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל ובמשניות ישנים מנוקדים:

אפילו חבילי עצים. כתב הר"ב. והא דכתיב ולא יטמא כו' לאשמעינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו. אי שביק להו. בת"כ. ולא יטמא כל אשר בבית. מה ת"ל לפי שמצינו. *(בפ' דלקמן משנה ט') בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס. יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחים על כתפו כלים מקופלין ומונחים בתוך הבית. יכול לאיהו טמאים עד שישהו כדי אכילת פרס ת"ל ולא יטמא כל אשר בבית. מיד. כלומר דלהכי מפנה. שהרי לא יכול להציל. שמיד יהא נטמא. ואפילו לא ישהה כדי אכילת פרס:

ואפילו חבילי קנים. דלא תימא עצים דוקא. דחזו לעשות מהן כלים *[שסתמן מקבלים טומאה. אבל קנים מה שעושים מהם כלים מן הסתם אין מקבלים טומאה כמו כוורת הקנים דרפט"ו דכלים. ורפ"ח דאהלות. וכן מחצלת הקנים דספי"ז דכלים. ואע"ג דתנן נמי התם שפופרת הקנה הרי לריך שיוציא את כל הככיי כדתנן התם ולפיכך מסתמא מהקנים אין עושים כלים שמקבלים טומאה [וה"א] דא"צ פינוי. הואיל ואף סופן אינן רגילין שיהו באין לכלל קבלת טומאה קמ"ל. נ"ל]:

אם כך על של רשע. ל' הר"ב שהנגעים באים על לה"ר. וז"ל הרמב"ם שראיית הלרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא (עונש) בעבור לה"ר. כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו מוטב. ואם לאו ובא במצעות והוא אומרו בכל מלאכת עור. חזר בו מוטב. ואם לאו יבואו בבגדים. ואם לא חזר בו עדיין. יבא לגופו ועל עור בשרו. וזה על דרך המוסר והתוכחת. הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים. ואינן חלאים טבעיים בשום פנים. לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם. שלא יקרה בהן צרעת (והם על דרך נס. כמו מי סוטה. ואינם אלא דברים חוץ מהטבע. לפי שהבתים (והבגדים) אינם נעים ונדים מאליהן. וכל מה שאירע בהם מהמקרים. אינו צרעת) אלא בקריאת התורה על הדמיון. אשר זכרנו. וכן נגעי אדם. תראה שישים הנתקים צרעת. והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן. הוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה. ואמנם הם ענינים תוריים לפי מה שזכרנו. ולזה השרש נקרא רשע. ע"כ: