Tractate Nedarim - Chapter 11 - Mishnah 1

וְאֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא מֵפֵר, דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, אִם אֶרְחָץ וְאִם לֹא אֶרְחָץ, אִם אֶתְקַשֵּׁט וְאִם לֹא אֶתְקַשֵּׁט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נָפֶשׁ:

אלו נדרים. בגמרא מפרש דנדרים ושבועות קתני, דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים הם:

אם ארחץ ואם לא ארחץ. הכי קאמר, הנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום, הרי נדר. אם לא ארחץ, שבועה שלא ארחץ, הרי שבועה. וכן אם אתקשט, הנאת קישוט אסורה עלי לעולם אם אתקשט היום. אם לא אתקשט, שבועה שלא אתקשט:

אמר ר״י אין אלו נדרי עינוי נפש. אנדר בלבד פליג ר׳ יוסי על ת״ק, ואמר דהנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום, אין זה נדר של עינוי נפש, שהרי אפשר לה שלא תרחץ היום ולא תהיה הנאת רחיצה אסורה עליה לעולם, ומניעת יום אחד מרחיצה אינו עינוי נפש, דניוול של יום אחד לא הוי ניוול. ואין הלכה כר״י. ובין האב ובין הבעל נדרי עינוי נפש הוא דמפירין, דכתיב (במדבר ל׳:י״ז) בין איש לאשתו בין אב לבתו, מקיש אב לבעל, מה בעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש, אף אב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. ורמב״ם פסק שהאב מיפר כל נדרים ושבועות אפילו אותן שאינן של עינוי נפש, שנאמר (שם) כל נדריה ואסריה:

ואלו נדרים שהוא מפר. כדמסיק הר"ב בסוף מתניתין בין האב בין הבעל וקרא כתיב (במדבר ל׳:י״ד) כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו. ומ"ש הר"ב דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו מקיש אב לבעל מה בעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש כו' בספרי מפורש שם דהה"נ דברים שבינו לבינה. והר"ב השמיטו משום דאכתי לא איירינן בהו ולא קאמר אלא לאפוקי דעת הרמב"ם וז"ש בשם הרמב"ם שהאב מפר הכל. שנאמר כל נדריה ואסריה ולא ס"ל הקישא דלעיל. ואע"ג דברייתא דספרי היא כבר כתב בעל מגדול עוז ברפי"ב מהל' נדרים שהרמב"ם נשאל בזה. והשיב דכיון שלא נזכר בשני התלמודים ותוספתא לא שבקינן פשטיה דקרא מפני דרשת ספרי דסתמי' אליבי' דר"ש ויחידאה הוא. ותמה ע"ז הכ"מ לדחות משום כך ברייתא שלימה אע"פ שלא נזכרה בשום מקום אחר ובכמה מקומות פוסק הרמב"ם כברייתא דספרי אע"פ שלא נזכרה בשום מקום אחר. ועוד דבהדיא איתא בירו'. ועוד דקדק כן מהבבלי. ולענין פשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם כדדרש בספרי. ע"כ. ועוד כתב הטור סימן רל"ד בשם הר"ר יחיאל דקרא דכל נדריה היינו קודם שנתארסה. והקישא אתי לנתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו דכיון דבעודה ארוסה אין האב מפר אלא נדרים שהבעל יכול להפר שהרי אינו מפר אלא בשותפות הבעל. אף כשמת הבעל וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר נדרים שלא היה יכול להפר קודם לכן:

דברים שיש בהם ענוי נפש. מפרש בגמרא דה"ק אלו נדרים שהוא מפר בין לעצמו בין לאחרים דברים שיש בהם ענוי נפש כו':

ואם לא ארחץ. פירש הר"ב שבועה שלא ארחץ וכתב דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים. כדתנן ברפ"ק כנדרי רשעים (וכו') [נדר בנזיר ובקרבן] ובשבועה. וכמו שכתבתי שם:

אם אתקשט. פירש הר"ן קשוט הפנים כגון כחול ופקוס דבהא הוא דסבירא להו לרבנן דמפר משום נדרי ענוי נפש. אבל קשוט של מטה אפילו רבנן מודו לרבי יוסי דאין אלו נדרי ענוי נפש אלא דברים שבינו לבינה וה"נ מוכח בגמרא. ע"כ:

אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. מסקינן בגמרא מדלא קאמר סתמא לא יפר ש"מ דה"ק נדרי ענוי נפש הוא דלא הוו הא דברים שבינו לבינה הוויין ועמ"ש בזה במשנה ב' וכן על מה שכתב הר"ב דלא פליג [*אלא] אנדר בלבד. ומ"ש הר"ב דאין הלכה כר"י כ"כ הרמב"ם בפירושו ואכתוב בזה במשנה דלקמן בס"ד: