Tractate Nedarim - Chapter 6 - Mishnah 3

מִן הַכָּבוּשׁ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַכָּבוּשׁ שֶׁל יָרָק. כָּבוּשׁ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַכְּבוּשִׁים. מִן הַשָּׁלוּק, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַשָּׁלוּק שֶׁל בָּשָׂר. שָׁלוּק שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַשְּׁלָקִים. מִן הַצָּלִי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַצָּלִי שֶׁל בָּשָׂר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. צָלִי שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַצְּלוּיִים. מִן הַמָּלִיחַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַמָּלִיחַ שֶׁל דָּג. מָלִיחַ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַמְּלוּחִים:

אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. דסתם כבוש של ירק הוא:

כבוש שאיני טועם. משמע כל מיני כבוש. וכן שלוק, צלוי, מליח, בלא ה״א, משמע כל מינים של שלוק, ושל צלוי ושל מליח:

כבוש שאיני טועם. כתב הר"ב ומשמע כל מיני כבוש. וכן שלוק. צלוי. מליח בלא ה"א וכו'. וכ"פ הרמב"ם. וכתב הר"ן ודקתני שאני טועם. לאו משום דאי לא אמר שאני טועם. לא מתסר בכל הכבוש. דודאי כיון דאמר כבוש מתסר בכולהו. אלא לרבותא נקטיה דאפילו אומר שאני טועם. אי אמר כבוש אין ואי לא לא. והכ"מ כתב בפ"ט מה"נ. שהרמב"ם כפי מ"ש בחבורו סובר דמתניתין הכי מפרשה. הנודר מן הכבוש. זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק. וזימנין אסור בכל הכבושים. והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש. וה"נ מפרשי לשלוק ומליח ע"כ. וא"כ שאני טועם דכולי פרקין לא לרבותא וכ"ש שלא בדוקא נקטיה אלא לפי שהמשנה רוצה לחלק בין זמן לזמן. מחלק נמי בלשונות. ואיידי דהכא. תני נמי בתרתי מתניתין דלעיל. אבל הוא פירוש רחוק מאד. גם הטור אינו מפרש דברי הרמב"ם כן. אלא שמה שהרמב"ם לא כתב בחבורו חלוק לשונות. אלא כתב אם דרכם לקרות וכו'. ואם אין דרכם לקרות כו' לפי שאינו רוצה לכתוב דין המשנה. כיון דבנדרים הולכים אחר הלשון. כפי המקום. וכפי הזמן. וכן נראה ממ"ש עוד בפירוש המשנה ולא תפשע בעיקר הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"כ. לומר לך שאע"פ שבכאן שהחלוק הוא בקריאת שם הידוע וזה כלל לכל הלשונות. כמ"ש בפירושו. אפ"ה אם יארע מקום שאין לשונם בכך שאעפ"כ הולכים אחר לשונם. ואע"פ שהם יוצאים מן הכלל של כל הלשונות. ולפי שזהו חדוש יותר ממה ששונה התנא במשנתו. לפיכך השמיט דין המשנה. לפי שהוא דין פשוט בעצמו שההפרש שבין השם בה"א הידוע. לשם בלא ה"א. הוא דבר נודע ומפורסם בכל הלשונות. וא"צ להזכירם. וראה יותר לכתוב במקומו מה שחידש הוא דאזלינן בתר לשון בני אדם אפילו בכי האי. ונסתלקה השגת הטור שעליו דלמה לא הזכיר דין המשנה. שהוא במקום שאין מנהג. לפי שהוא דבר פשוט מאד. ועוד שכתב ג"כ שאם אין מנהג הולכים להחמיר. והר"ן כתב עוד. אית דמפרש דלא הוה הפרשה דמתניתין בין הכבוש לכבוש. אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר שאיני טועם הוא. ובכה"ג נמי באינך כולהו ע"כ. וכן פירשו התוספות והרא"ש. ועיין במשנה ז' דפרק בתרא:

[*אינו אסור אלא מן השלוק של בשר. וכן הגירסא בסדר המשנה. וכפירש רש"י. אבל התוספות גרסי אלא מן השלוק של ירק. וכן הוא גירסת הרא"ש. וכך העתיק הטור סימן רי"ז. עוד גירסת הרא"ש דגורס בבבא זו דברי ר' יהודה כי היכי דגרס לקמן. וכן הוא בירושלמי]: