Tractate Nedarim - Chapter 8 - Mishnah 7

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי, זֶהוּ כְבוֹדִי. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, הֲרֵי אֲנִי כְאִלּוּ הִתְקַבָּלְתִּי. הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ וְאָמַר קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישׁוּת. הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה:

זהו כבודי. שאפרנס בני משלי:

היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו. מפצירין בו שישא את בת אחותו מפני שהיא בת גילו ואמרינן [יבמות ס״ב.] הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ״ח:ט׳) ומבשרך לא תתעלם אז תקרא וה׳ יענה:

שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה. ומיהו גם באכילה ושתיה מותר, הואיל ולא הוציא מפיו אכילה ושתיה, דבנדרים בעינן שיוציא בשפתיו, כדכתיב (במדבר ל׳:ג׳) ככל היוצא מפיו יעשה. ולא דמי לרישא, דאישות בכלל הנאות איתיה:

קונם שאני נהנה לך. קונם מה שאני נהנה משלך. הר"ן פ"ג דף כ"ד:

ונוטל לבניך. דרך כבוד הוא שיקבל מתנה לבניו ולא לעצמו. הרא"ש שם:

להפר. צ"ע דלישנא דהפרה לא שייך אלא בין איש לאשתו ובין אב לבתו ועיין בפירוש הר"ב ספ"י. והרמב"ם בר"פ דלקמן כתב ג"כ לשון הפרה במקום התרה. [*וכן עוד לשונו במשנה ט' פ"ט כמ"ש לשונו שם]. אבל בגמרא פ"ג דף כ"ד דמייתי לה להך מתניתין גרסינן בין ברישא בין בסיפא להתיר. וכן העתיקה הרמב"ם ספ"ח מה"נ וכן הטור ס"ס רל"ב [*ובבכורות פ"ה משנה ה' כתבתי בשם התוספות דלישנא דקרא נקט כו']:

ויאמר לו כלום אמרת כו'. מפרש התם בגמרא טעמא דאמר הא לא אמר נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין דשריין כדתנן התם ומפרש טעמא דודאי לנדר נתכוין דאמר ליה לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך. ולא מיתהנית מינאי. פירש הרא"ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה. [כור חטים ושתי חביות של יין] מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה. וכיון שיש טעם לדבר אמרינן דלנדר איכוין. כלומר מה שאין כן המזמין חבירו כו' דתנן התם דהוי נדרי זירוזין. דעביד אינש להאכיל את חבירו אצלו. אע"ג דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי:

אלא מפני כבודי. שאתכבד על ידך בפני הבריות. שיראו שאני חשוב בעיניך. שאתה רוצה ליתן לי מתנה. זהו כבודי. שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן. ואני איני רוצה לקבל הר"ן. והרא"ש כתב זהו כבודי לשנוא מתנות:

קונם שאתה נהנה לי. כלומר משלי: וכן דרך בני אדם שנודרין ואוסרין הנאתן. על מי שלא יהנה אותם. וברישא שרוצה שהלה יקבל הנאה ממנו. הרי הוא נודר שלא יהנה הוא ממנו. אם לא יקבל ההנאה:

רבי מאיר אומר אסור עד שיתן. כתבו התוספות אבל ברישא מודה. דקאמר [אם] אי אתה בא ונוטל וזה אינו [רוצה ליקח] רגילות שיאמר זה הוא [כבודי] והתירא מעליא הוא אבל הכא אינו רגילות לומר התקבלתי מאחר שמפצירו ליתן לבנו. ע"כ. אבל הר"ן כתב דהה"נ דפליג אקמייתא דאסור עד שיטול. והכי איתא בירושלמי ע"כ:

ויאמר לו הרי אני וכו'. בגמרא פ"ג מפרש דדוקא כשיאמר לו. הא לאו הכי הוה נדר. ולא הוו נדרי זירוזין ומפרש טעמא משום דודאי לנדר נתכוון. דאמר ליה לאו מלכא אנא דמהני לך ואת לא מהנית לי. פירש הרא"ש לאו מלכא אנא ומסתם ההנהו הרבה. מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה:

הרי אני וכו'. הריני מחזיק לך טובה. כאילו התקבלתי ממך. רש"י שם:

כאילו התקבלתי. מפרש בגמרא בפרק מי שאחזו דהיינו טעמא משום דלהרווחה דידיה מכוין והא לא איצטריך ודוקא כשהבנים סמוכים על שלחנו דבכהאי גוונא שייך למימר דלהרווחה דידיה איכוין שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא איצטריך ובכה"ג היה יכול לומר כן. אבל אם אין הבנים סמוכים על שלחן אביהם הוי איפכא דלהרווחה דידהו קא מכוין וכל שאמרו הם הריני כאילו התקבלנו התירו הנדר ואילו אמר האב כן אין בדבריו כלום הר"ן:

התקבלתי. כן ל' המשנה בפ"ו דגיטין וכן ברפ"ז דשבועות:

היו מסרבין. פירש הר"ב מפצירין ונקרא סירוב שהוא תרגום מיאון לפי שגם זה המפציר הוא מסרב וממאן במה שחבירו רוצה. כגון הכא שחבירו רוצה שלא ישא בת אחותו וזה המפציר הוא ממאן ברצון זה וירצה שישאנה:

לשאת בת אחותו. פירש הר"ב מפני שהיא בת גילו. פירש בערוך גילו מזלו. ומ"ש הר"ב ואמרינן הנושא כו' בפ"ו דיבמות דף ס"ג [צ"ל ס"ב] ושם כתבו התוספות בשם ר"ת דטעמא לפי שהיא בת מזלו כדאמרינן רוב בנים הולכים אחר אחי האם. ועוד כתבו בשם רשב"ם דה"ה בת אחיו. אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה:

מותרות להנות לו. שאר הנאה. אלא לשום אישות. שנדר שלא תהנה ממנו דרך אישות. רש"י:

שאיני נכנס כו'. שאיני טועם. הטור סימן רי"ח העתיק שניהם שאני:

שלא נתכוין זה. המסרב בו אלא לאכילה ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם לביתך כו' לא נתכוין לדור הנאה ממנו אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוון. רש"י: