Tractate Nedarim - Chapter 11 - Mishnah 8

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לָהּ, הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא מַה שֶּׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ:

ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם. ותנאו קיים ולא קנה הבעל. ואף על גב דבמתנה זו מצילו מן הטורח, שהרי אשתו ניזונת מן המעות הללו, ומזונותיה היו עליו, אצולי מטרחא אינה חשובה הנאה:

המודר הנאה מחתנו. קרי ביה חותנו כמו חתן משה ובסדר משנה שבגמרא גרסינן המדיר [*אלא דלפי זה תהיה הגירסא לחתנו]א):

והוא רוצה לתת לבתו מעות. הא דקתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכייה בהן. והיינו דתנן בפרק אין בין המודר וזן את אשתו ולא הצריכוהו לומר ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן משום דכיון דאיהו זנה במקום הבעל לית ליה לבעל שום זכות באותן מזונות שהרי אפילו נתן לה הבעל מזונות הקצובים לה וצמצמה והותירה אין לו לבעל זכות באותו מותר כלום וכו'. הר"ן:

[*לך. וכן במשנה ב' וה' פ"ג דקדושין אע"פ שבכל מקום לנקבה הלשון ליך ביו"ד הרי נמצא ג"כ שאמרה המילדת לרחל (בראשית לה) כי גם זה לך בן וכן אמרה האשה הזונה לפני שלמה המלך ע"ה לאחרת (מלכים א ג׳:כ״ו) גם לי גם לך לא יהיה] [ומלאך אמר (ובראשית ה"א) מה לך הגר]:

ובלבד שלא יהא וכו'. כתב הר"ב אצולי מטרחא כו'. וכחנן דריש פרק בתרא דכתובות דהלכתא כוותיה ועיין מ"ש לעיל פ"ד מ"ג:

אלא מה שאת נושאת כו'. הר"ב וכן הרמב"ם לא פירשו. אי מתניתין דוקא קתני דבעינן הני תרי לישני אבל אי אמר על מנת שאין לבעלך רשות בהם בלחוד לא מהני. ואי לאו דוקא. ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בתוך פיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל. ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. וכתב הר"ן שדעת הרמב"ם דלכולי עלמא על מנת שאין לבעלך רשות בהן בלחוד לא מהני ומתניתין רבי מאיר היא דס"ל במשנה ג' פ"ק דקדושין מה שקנה עבד קנה רבו וה"ה לאשה ובעל דהכא. ורב סבר דוקא כשמיחד לאיזה דבר שיהיה לא קנה בעל. ושמואל סובר אפילו כשיאמר כל מה שתרצי וכו' הואיל ואמר שאין לבעלך רשות ואמר מה שתרצי תעשי מהני. וטעמא נ"ל משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי. דנימא לאלתר זכה בהם בעל. אלא הרי הוא כאומר לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות מהן בכל שעה ושעה. וס"ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני. הכי נמי כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין קנין חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן איזו דבר לאותו דבר בלחוד עכ"ל הר"ן. ולדבריו דעת הרמב"ם לפסוק כרבי מאיר ודרב ושמואל תרווייהו אליביה דרבי מאיר פליגי. וקשיא לי מפירושו למשנה ג' פרק קמא דקדושין דהתם פסק כחכמים דר"מ. לפיכך נראה לי דהרמב"ם מפרש כאותן המפרשים שפירשו דרב הוא דס"ל כר' מאיר. אבל שמואל כרבנן וסובר דלרבנן נמי על מנת שאין לבעליך רשות לא מהני בלחוד ולפיכך בקדושין מפרש באומר על מנת שתצא לחירות פליגי ר"מ ורבנן כמו שאכתוב שם בס"ד. וסובר נמי דעד כאן לא אמר שמואל דבעינן תרי לישני בהדדי אלא באומר מה שתרצי וכו'. אבל כי אמר מה שאת כו' אפילו לא אמר על מנת שאין לבעלך כו' מהני. לפי שכשאומר מה שאת נושאת וכו' שמיחד תנאי במתנה עצמה סגי לרבנן. וכן מוכח לשונו בסוף פרק ג' מהלכות זכייה שכתב נתן כו' על מנת שאין לבעלה רשות כו' וקנה הבעל. אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהן הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך וכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל. כיצד אמר לה על מנת שתלבשי בהן או על מנת שתשתי בהן ותעשה מה שתרצה בלא רשות הבעל. לא קנה הבעל. וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל בהן ותשתה בהן על מנת שתצא בהם לחירות. או על מנת שתעשה בהם כל מה שתרצה בלא רשות האדון שלך. לא קנה האדון ע"כ. הרי למדנו מסוף דבריו שכתב או ע"מ שתעשה וכו' בלא רשות כו'. אבל בתחילת דבריו בשאר תנאים לא הזכיר בלא רשות. ופשוט שכן ג"כ יתבארו דבריו גבי אשה ברישא אע"פ שלא הזכיר מלת או המחלקת. ולפי דברי. פוסק כשמואל מטעם דאתיא כרבנן. ועוד מטעם שכתב הר"ן. למאן דפסיק כשמואל משום דאף על גב דבאיסור איתמר. עיקר פלוגתייהו בדינא תליא אי אמרינן יד אשה כיד בעלה. ולפיכך הלכתא כשמואל בדיני. ותימה על הכ"מ בפ"ג מה' זכייה שכתב וז"ל כתב הרב המגיד שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו. ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה. ע"כ. ותימה על תמיהתו שכיון שמפרש הרמב"ם דמהני באומר על מנת שתרצי כו' ודאי כשמואל פסק. ומה שהזכיר ג"כ ע"מ שתלבשי כו' זהו כשאינו אומר ע"מ שאין לבעלך וכו' וכמו שכתבתי [*ובטור יורה דעה סי' רכ"ב וכן בטור אבן העזר סי' פ"ה כתב הב"י עצמו ללשון הר"ן שכתב שהרמב"ם פוסק כשמואל ולא נחלק עליו כלל וגם שם בא"ה סי' הנזכר סעיף י"א כתב או ע"מ שתעשי מה שתרצי בלא כו'] ועיין עוד במשנה ג' פ"ק דקדושין. ואף על פי שנתברר דעת הרמב"ם לא ידעתי דעת הר"ב מה אדון בה וזה לפי שבמשנה ג' פ"ק דקדושין מפרש דהלכה כחכמים ולא הצריך לומר אלא ע"מ שאין לרבך רשות בהן וכ"כ בהדיא במ"ג פ"ח דסנהדרין וכאן הניח המשנה בצורתה ולשונה ולא דחאה מהלכה דאילו לרבנן אינו צריך שתי הלשונות נראה מזה שסובר שמשנתינו הלכה היא וקשיא לדידיה הלכתא אהלכתא וצ"ע. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ח דפסחים. עוד עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ"ז דעירובין: