Tractate Nedarim - Chapter 6 - Mishnah 6

הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בַּרֹטֶב וּבַקִּפָּה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה וְאָסַר עָלַי רַבִּי טַרְפוֹן בֵּיצִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, וְכֵן הַדָּבָר, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁיֹּאמַר בָּשָׂר זֶה עָלָי, שֶׁהַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר, אִם יֶשׁ בּוֹ בְנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר:

מותר ברוטב ובקיפה. רוטב הנקפה בשולי הקדרה נקרא קיפה:

רבי יהודה אוסר. הואיל ויש בו טעם בשר. ואין הלכה כרבי יהודה:

אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון שאמר בשר זה, שוייה עליה חתיכה דאיסורא ואסור בטעמו. אבל אם אמר קונם בשר עלי, לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:

[*הנודר מן הבשר. עיין בר"פ כל הבשר במסכת חולין]:

ובקיפה. פירש הר"ב רוטב הנקפא בשולי קדירה וקשיא דא"ה היינו רוטב עצמו ועוד אדרבה הואיל ונקפא בשולי קדירה מגרע גרע מרוטב עצמו. ומאי קמשמע לן ודוחק לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני. וז"ל הרא"ש מותר ברוטב ובקיפה. היינו דק דק בשר ורוטב. הנקפא בשולי קדרה. דמשמע בשר דוקא מה שנקרא בשר. עכ"ל. וכ"פ התוספות. דקיפה היינו בשר שנקפא בשולי קדירה ומותר משום דלא קרו אינשי בשר. אלא חתיכות שהן בשר בעין. אבל ברפ"ט דחולין. מפרש הר"ב קיפה היינו תבלין וכו'. וכן פירש הרמב"ם בכאן והתם ובפ"ג דזבחים משנה ד'. ושם מפרש הר"ב קיפה תבלין. ודק דק שבשולי קדירה. אבל שם כתבתי דהתם אי אפשר לפרש דק דק כו':

בזמן שיאמר בשר זה עלי. כתב הר"ב אבל אמר קונם בשר עלי וכו' ועיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס"ד:

אם יש בו בנותן טעם אסור. עיין בסוף פרק שלישי דחלה: