Tractate Nedarim - Chapter 11 - Mishnah 12

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, שָׁלשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְנוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינֶךָ, נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים. חָזְרוּ לוֹמַר, שֶׁלֹּא תְהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְאַחֵר וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעְלָהּ. אֶלָּא הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ. שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינֶךָ, יַעֲשׂוּ דֶרֶךְ בַּקָּשָׁה. נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים, יָפֵר חֶלְקוֹ, וּתְהֵא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וּתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְּהוּדִים:

האומרת טמאה אני לך. באשת כהן מיירי, דנאסרה לבעלה באונס ולא הפסידה כתובתה. והאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה. וכיון דיוצאת בגט נוטלת כתובתה, דמספר כתובתה נלמוד, לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

השמים ביני ובינך. מפרש בגמרא, דאינו יורה כחץ, כלומר דברים דקמי שמיא גליא ואינה יכולה לברר. ומיירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. דאי לאו הכי, אמרינן לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה:

נטולה אני מן היהודים. שאסרה תשמיש של כל ישראל עליה. ואף על גב דאמרינן בפרק המדיר היכא דנדרה איהי דיוצאה בלא כתובה, דהיא נתנה אצבע בין שיניה, רש״י פירש ביבמות [דף קי״ב] כיון שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה ודאי אנוסה היא כי קשה תשמיש לה, וסברה משנה ראשונה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, דאפשר שיגרשנה:

חזרו לומר כו׳ נתקלקלו הדורות וחששו שהיא משקרת להפקיע עצמה מתחת בעלה:

תביא ראיה לדבריה. ולא מהימנינן לה בלי ראיה:

יעשו דרך בקשה. יבקשו ממנה שלא תדבר עוד בו ובירושלמי מפרש יעשו סעודה ויפייס:

יפר חלקו ותהא משמשתו. דהוי דברים שבינו לבינה ומיפר לעצמו:

האומרת טמאה אני לך. כתב הר"ב באשת כהן מיירי דנאסרה לבעלה באונסה ולא הפסידה כתובתה כדאיתא בגמרא דיכולה למימר אנא הא חזינא גברא הוא דנסתחפה שדהו. כלומר קדושת כהונתו גרמה לו דהא אונס בישראל משרי שרי הלכך מזלו גרם ויש לה כתובה:

השמים ביני לבינך. כתב הר"ב בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. עץ שתשען עליו לעת זקנתה. ואם תמות יקברנה. רש"י ספ"ו דיבמות:

נטולה אני מן היהודים. פירש הר"ב שאסרה תשמיש של כל ישראל עליה ובעל בכלל. ואע"ג דבמשנה ג' לא הוה בעל בכלל כל הבריות. הכא מוכחא מלתא דהא מכונה לאסור המותר ולכל ישראל הא קיימא באיסור אשת איש. גמרא לעיל דף פ"ד:

שלא תהא נותנת עיניה באחר. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא. הר"ן:

טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. ואיכא למידק כיון דמדינא מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה. איסור שבה להיכן הלך. וכ"ת דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכי אמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא ונמצא שהיתה פנויה כשנאנסה. דהתינח כשאומרת לכשר נבעלתי. אבל כשנבעלה לפסול שנעשית חללה אכתי אסורה לבעלה ומתניתין סתמא קתני. ותירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוות מזלזלא נפשה למימר הכי ומשנה אחרונה אוקמוה אדינא כ"כ הר"ן. והתוספות כתבו דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מכל וכל בסברא גדולה כזאת ע"כ. וכך כתבתי בשמם ברפ"י דיבמות. וכך לשון רש"י בפ"ד דמנחות שהעתקתיו בס"ד במשנה י' פ"ד דעדיות:

יפר חלקו. כתב הר"ב דהוי דברים שבינו לבינה. ולמאי דכתב הר"ב במ"ב דכולי פרקין רבי יוסי היא ואינה הלכה. ה"נ אינה הלכה. אלא לרבנן ענוי נפש הוא כך כתב הרמב"ם. ומיהו הר"ב כתב לעיל במשנה ב' להלכה דהוי בינו לבינה. והיא מחלוקת בין הפוסקים דאיבעיא לן בגמרא דף פ"א [ע"ב] לרבנן מאי. ויש שסוברים דלא אפשיטא ולחומרא ולא יפר אלא חלקו. ויש סוברים דאיפשיטא ע"ש בפירש הר"ן. ולא קשיא על מ"ש הר"ב בשם רש"י דמדנדרה על כל העולם ש"מ דתשמיש קשה לה וא"כ היכי אמרינן הכא דהוי ענוי נפש אי להלכה אי לאיבעיא. דלא אמר רש"י הכי אלא למשנה ראשונה. אבל לאחרונה. אמרינן דלא קשה לה התשמיש ולא נדרה אלא שתהא מקלקלת על בעלה:

ותהא נטולה מן היהודים. בפ"ג דכריתות מפורש כמה גווני דאיסור חל על איסור ומינייהו איסור מוסיף וה"נ דכוותה דאע"ג דכבר היא אסורה לעלמא באיסור אשת איש מנו דאתוסף איסור בנדרה על בעלה שהיתה מותרת לו חל נמי על האחרים ובאיסור מוסיף מודה ר"י כדאשכחן ליה במ"ה פ"ג דכריתות ואזדא לה תמיהת התוספות מדאמרינן דכולי פרקין רבי יוסי היא. ואיהו סבר [במשנה ד' פ"ט דסנהדרין] בא"א ונעשית חמותו נדון בזיקה ראשונה משום דלית ליה איסור חל על איסור ע"כ. ולא קשיא דבגמרא דהתם מסיק איסור מוסיף אית ליה והא דאמר נעשית חמותו נידון בזיקה ראשונה. משום דתרי קטלי לא קטלינן ליה:

סלק מסכת נדרים