Tractate Kilayim - Chapter 8 - Mishnah 6

שׁוֹר בָּר, מִין בְּהֵמָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִין חַיָּה. כֶּלֶב, מִין חַיָּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִין בְּהֵמָה. חֲזִיר, מִין בְּהֵמָה. עָרוֹד, מִין חַיָּה. הַפִּיל וְהַקּוֹף, מִין חַיָּה. וְאָדָם מֻתָּר עִם כֻּלָּם לִמְשֹׁךְ וְלַחֲרֹשׁ וּלְהַנְהִיג:

שור הבר. שור הגדל במדבר:

מין בהמה. וחלבו אסור ואינו טעון כסוי, דסברי רבנן עקרו מן הישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור בר:

מין חיה. וטעון כסוי וחלבו מותר, קסבר עקרו מן המדבר היה. וסימנים שמנו חכמים להכיר בין בהמה לחיה בשאר חיות נאמרו חוץ משור הבר. ואין הלכה כרבי יוסי:

כלב מין חיה. נפקא מינה לכותב כל חיה שברשותו לאחר, או למקדיש כל חיה שברשותו:

ר׳ מאיר אומר מין בהמה. ואין הלכה כר״מ:

ערוד. חמור הבר:

ואדם מותר עם כולם. דכתיב (דברים כ״ב:י׳) לא תחרוש בשור ובחמור, אבל אתה חורש באדם ושור, באדם וחמור:

מין בהמה. כתב הר"ב וחלבו אסור כו'. וכ"פ הרמב"ם. וטעמם דאילו לענין כלאים לא נפקא מינה דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב לענין לחרוש כו' וכ"ש לענין הרבעה וכדתנן במשנה ו פ"ק [*ומיהו למה שכתבתי לעיל [מ"ב] בשם הרמב"ם דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנפקא מינה לענין מלקות ולכן נראה לי דתרי מתלת נקט אבל לקמן בלשונו שאכתוב בד"ה כלב כו' לא משמע כן וצריך עיון]:

מין חיה. וכתב הר"ב וסימנים שמנו חכמים. בפרק אלו טרפות בגמרא דף נט:

כלב מין חיה. כתב הר"ב נפקא מינה לכותב כל חיה כו'. בתוספתא פ' בתרא והביאה הר"ש איתא הכי אהך פלוגתא ואולי דהתוספתא שנאה כלב בראשונה ולמאי דמתניתין שנאה לעיל ואדני השדה חיה הוי ליה לפרש לעיל וכן כללם הרמב"ם במשנה זו וכתב והכלב ואדני השדה חיה וכו' לענין מקח וממכר כו'. [*ועיין מ"ש לעיל בסוף דבור המתחיל מין בהמה כו'. גם עיין בפירוש הר"ב ריש פ"ב דפסחים דחתול מין חיה]:

[*למשוך ולחרוש ולהנהיג. צריך לי עיון דלא תנן כדלעיל במשנה ב לחרוש ולמשוך ולהנהיג והכי עדיף טפי דתני משיכה והנהגה בהדדי ובפרק במה בהמה (שבת דף נד) מייתי לה לחרוש ולמשוך. וכן במשנה שבסדר ירושלמי לא גרסי ולנהוג וכן במשניות כתובים בקלף. ולא ידעתי אמאי לא גרסי ולנהוג אמנם בפרק במה בהמה כתוב ברי"ף כי הכא]: