Tractate Kilayim - Chapter 7 - Mishnah 4

הַמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ, וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

וחייב באחריותו. לשלם לו את תבואתו ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי שאני הכא דקא עביד מעשה בידים:

אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ול״ד לשאר איסורים שבתורה כגון הנותן חלב ודם בקדירת חבירו או בשל בשר בחלב של חבירו דאוסרן, דשאני כלאים דכתיב בהו (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא כרם אחר, ורבנן אמרי לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת״ל כלאים מ״מ. ואין הלכה כר׳ יוסי [ולא כרבי שמעון] ולא כרבי עקיבא:

המסכך את גפנו וכו'. כתבו התוס' בסוף פרק הערל הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור ע"כ. [*ועיין במ"ש במ"ז בסוף דבור המתחיל יגדור וכו']:

הרי זה קדש. כתב הר"ב דדריש כלאים מכ"מ. ירושלמי. ונראה טעמא מדלא כתב כלאים בכרמך וכתב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך ש"מ דמ"מ אסור כלאים:

[*וחייב באחריותו. כתב הר"ב ואפילו למאן דלא דאין וכו'. עיין במ"ד פ"ד דבכורות]:

רבי יוסי ורבי שמעון וכו'. פסק הר"ב וכן הרמב"ם דאין הלכה כמותם ולא כרבי עקיבא ועיין מ"ש לקמן בזה בס"ד ומ"ש בסוף הפרק: