Tractate Kilayim - Chapter 2 - Mishnah 8

אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ. וְסוֹמֵךְ לְבוּר, וּלְנִיר, וּלְגָפָה, וּלְדֶרֶךְ, וּלְגָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּלְחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וּלְאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, וּלְסֶלַע גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה:

חריע. כרכום יערי, וקורין לו בערבי אלקורטו״ם. ושני מינים הללו דהיינו חרדל וחריע הן מזיקין לתבואה ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם לא היה מניח לאדם אחר שיזרע אחד משני אלו המינים סמוך לתבואה שלו, הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה:

אבל סומכין לשדה ירקות. שאינן מזיקין לירקות והרואה אומר של אדם אחר הם ובעל הירקות אינו מקפיד עליהן אם הם סמוכים לירקות שלו לפי שאינן מזיקין להן:

וסומר לבור. אם יש בתוך שדה של תבואה מקום בור שאינו חרוש וזרוע בית רובע או יותר, סומך שם זרע אחר, וכן סומך אצל ניר והוא מקום חרוש:

ולגפה. גדר אבנים סדורות כעין חומה בלא טיט:

ולדרך. אם דרך היחיד מפסקת בין שתי שדות מותר לזרוע מין א׳ בזו ומין א׳ בזו:

מיסך על הארץ. שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחד דכגדר דמי:

ולסלע. לא אצטריך למתנייה דאין לך מחיצה גדולה מזו, אלא לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק:

אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. ופירש הר"ב ששני מינים הללו מזיקין לתבואה וכו' עד הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה. עד כאן. גם הרמב"ם בפירושו יהיב טעמא משום שאלו המינים מפסידים וכו'. וקשה דאם כן שאר כל המינים מותר לסמוך ולעיל לא שרינן אלא תלם של פשתן ושאר כל המינים אסור. [*והכא נמי דתנן אין סומכין לשדה משמע דבין שלו בין של חברו של תבואה ולא של מין אחר. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בסוף פרק ג' מהלכות כלאים היתה שדהו ושדה חברו שבצדו זרועים שני מיני תבואה. וידוע ששם תבואה אינו כולל רק החמשת מיני דגן וכדכתב שם הרמב"ם בסוף פ"ק וממשנתינו הוא במשנה פ"ז דנדרים ולכך אין לומר דהכא מיירי ששדה של חברו זרוע חרדל וחריע וקמשמע לן דאפילו הכי אסור הוא לסמוך]. ועוד קשה מאי שנא דנקט הני ולא נקט ספיחי סטיס דמזיק נמי לתבואה ולא שרינן לעיל אלא בעלו מאליהן. כדתנן בהדיא. והרמב"ם בחבורו סוף פרק ג' פירש הטעם בהפך שכתב מותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. והקשה בכסף משנה גם כן הקושיא דהא לא שרינן אלא פשתן ותירץ בשם הר"י קורקוס דהא דנקט הכא חרדל וחריע משום התירא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמשמע לן דלא. לפי שאין מפסידין אותה. וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה עד כאן. אבל לפירושם דהכא אינו עולה זה התירוץ. ולקמן אכתוב קצת יישוב. ומה שכתב הר"ב ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם. כלומר דאי אפשר ג"כ לומר שזרעם לבדוק בלבד דהא על כרחך אנן במתכוין לבדוק קיימינן דאי לאו הכי אפילו תלם של פשתן נמי אסור כמ"ש לעיל בשם ירושלמי אפילו הכי מפני מראית העין אסרו בהני שלפי שהן מזיקין הדבר נראה שאילו לא רצה בקיומם לא היה זורען כדי לבדוק שדהו בלבד הואיל ומזיקין. והיינו שסיים הר"ב הלכך נראה כמקיים כלאים. דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן. אלא מפני שמזיקים יאמרו הרואים שלקיומן זרען. ומ"ש לא היה מניח לאדם אחר וכו' אתיא כרבנן דרבי יוסי במשנה י פרק ב דבבא בתרא דסברי על המזיק להרחיק עצמו. [*ואפילו להרמב"ם דמצריך שלשה טפחים להרחיק הא לא סגי לענין כלאים בירק בתבואה בפחות מששה טפחים]. והאי דקאמרי ולא את החרדל לדבורים רבותא קאמרי דאע"ג דדבורים נמי מזקי לחרדל כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא. אפילו הכי לא יסמוך. וכ"ש דאסור לסמוך לתבואה שאין התבואה מזקת החרדל. ולפי שההלכה כרבי יוסי איכא לאוקמי מתני' נמי כותיה. וכגון שידוע שהשדה שבו זרוע החרדל וחריע היא של בעל שדה התבואה. וקמשמע לן דאסור לו להניח לאחר לזרען. דאע"ג דלא אסרינן אלא כשהוא בעצמו זורע לו כדדייק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים הלכך מותר לחבירו שיזרע שעורים בצד שדה חבירו של חטים. הכי נמי נידק אנן מדלא קרינן תזרע הזיי"ן בקמץ ודגושה מלשון נפעל. והוה משמע שלא תהיה נזרעת בין על ידו בין על ידי אחרים אלא קרינן תזרע הזי"ן בשבא ורפויה שמשמעו אתה לא תזרע שדך. אבל אין איסור לאחר הזורע מין אחר בתוך שדך כשזורע לעצמו. קמשמע לן מתניתין דאפילו הכי באלו המינין אסור להניח לאחר לזרוע משום הרואים שיאמרו שאי אפשר שהניח לאחר שיזרע בשדהו אלו המינין סמוך לתבואתו. אלא הוא זרען. ולפי זה ניחא נמי דנקט הני תרתי דהא באחר שזרען קיימינן ולא דמיא למאי דאסרינן לעיל כל המינין חוץ מתלם של פשתן דלעיל כשהוא עצמו זורע. אלא שלשון הר"ב והרמב"ם בפירושם לא משמע דאיירי באחר אלא בעצמו. וגם קושיא השנייה דאמאי לא תני ספיחי סטיס עדיין במקומה עומדת [*ואולי י"ל בזה דאין דרך לזרוע ספיחי סטיס אלא ערוגה ולא תלם כל שכן שדה שלימה]:

[*וחריע. פירש הר"ב כרכום יערי וכו'. ועיין מ"ש בזה במשנה ה פרק ג דעוקצין]:

לבור. עיין פרק ג משנה ו ומה שכתבתי לעיל משנה ו:

ולגפה. פירש הר"ב גדר אבנים סדורות. ועיין מ"ש במשנה ב פרק ו דפאה:

ולדרך. פירש הר"ב דרך היחיד. מפורש בריש פרק ב דפאה ארבע אמות. ולא תנא הכא שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה. י"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן שתי פאות. והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע שני מינין משני עבריהם מזה ומזה. ותרוייהו לחומרא. והיינו נמי טעמא דלא תני הכא נחל ושלולית דתני התם:

ולסלע. כתב הר"ב לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב [*הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי]. וכתב הר"ש ורוחב ארבעה דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע"פ שעביו כל שהוא אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו ע"כ והטעם מבואר דגדר נראה שמפסיק מה שאין כן חריץ. ועיין בפרק ד מ"ג ד. ועיין פרק ג משנה ג וריש פרק ו: