Tractate Kilayim - Chapter 3 - Mishnah 3

הָיָה רֹאשׁ תּוֹר יָרָק נִכְנָס לְתוֹךְ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ יָרָק, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכוֹ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם מְפֻלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֹרֶךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרֹחַב מְלֹאוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹחַב כִּמְלֹא רֹחַב הַפַּרְסָה:

ראש תור. קרן זוית מחודדת נכנסת לתוך שדה אחר, כתורי זהב של תכשיטי אשה שיש להן שלש זויות מחודדות:

שהוא נראה כסוף שדהו. וניכר ולא מיחזי ככלאים:

מפולש. פתוח משני צדדיו כמו מבוי מפולש שפתוח משתי רוחות:

רבי עקיבא אומר אורך ששה טפחים. לא בעינן מפולש אלא שיהא התלם הזרוע ארוך ששה טפחים אע״פ שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו שרי:

ורוחב מלואו. היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם ורבי ישמעאל נמי בעי רוחב התלם במלואו אע״ג דלא פירש למלתיה דכיון דרבי עקיבא דמיקל ולא בעי מפולש בעי רוחב מלואו כל שכן רבי ישמעאל דמחמיר. ורמב״ם פירש רוחב מלואו שיהיה רחבו [כעמקו]:

רוחב פרסה. והיינו טפח והא דקאמר רוחב פרסה ולא קאמר רוחב טפח משום דמפיק לה מקרא דכתיב (דברים י״א:י׳) והשקית ברגלך כגן הירק, שצריך להיות בין ירק לירק מקום להנחת הרגל דהיינו רוחב פרסה, והלכה כרבי עקיבא, ובפרקין דלעיל דתנן ירק בירק ששה טפחים התם מיירי בין שדה ירק לשדה ירק אחר שצריך להרחיק זה מזה ששה טפחים, והכא מיירי בבא ליטע שורה אחת של ירק בתוך שדה כדתנן בהדיא והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר הלכך מפסיק בתלם רחב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

ראש תור. עיין במשנה ז פ"ב מה שכתבתי שם וכן מ"ש שם על כסוף שדהו:

שורה של ירק אחר. עי' במשנה [*ד ומשנה] ו:

מראש השדה ועד ראשו. שתי הקצוות כל אחד ראש וסוף ובמשנה ג פ"ה תנן מראש הכרם ועד סופו:

אורך ו' טפחים. לשון הר"ב לא בעינן מפולש אלא שיהיה התלם הזרוע ארוך ששה טפחים. כן דעת הר"ש לפי מאי דס"ד דכולהו מיירי ברוחב השורה הנזרעת אבל לענין הרחקה לא איירי הכא אלא לעיל תנן בפ"ב עבודת ירק בירק ששה טפחים והכא שמעינן דאע"ג דמרחיק כדינו בעינן שיעור לאורך ורוחב ירק אחר עצמו דבפחות מהכי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא חשיב מילתא באפי נפשיה ובטיל אגב שדה וחשיב כלאים. וכתב על זה ותימה דבפרק רבי עקיבא [במסכת שבת] מייתי לדרבי יהודה לענין הרחקה ועוד היכי מצי למימר דבפחות משיעור זה לא מהניא הרחקה הא תניא בתוספתא אפי' אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודה ששה טפחים לפיכך צריך לפרש דכולה מתני' בשיעור הרחקה דלרבי ישמעאל תלם חשיב הפסק ולרבי עקיבא ששה טפחים ולרבי יהודה פרסה ע"כ. והר"ב פירש בהדיא בדרבי יהודה לענין הפסק שכתב שצריך להיות בין ירק לירק וכו'. וכן פריך ומשני למתני' דלעיל עבודת ירק בירק. ובדרבי עקיבא מפרש לענין זרע עצמו כדסלקא דעתיה דהר"ש. עירוב פירושים כתב כאן ואינו נכון. ומ"ש אף על פי שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו. גם הוא לשון הר"ש בדסלקא דעתיה וכלומר שההפסק הוא בזרע האחר שנזרע בתלם אע"פ שמקיף בג' רוחות זרע השדה כיון שהוא תלם ובצד הרביעי אין בו זרע שעכשיו אינו חבוש הוי הפסק. ולמאי דהדר הר"ש ומפרש משנתינו לענין הרחקה כתב בדרבי עקיבא דלא קאמר אורך ו' ורוחב מלואו למימרא דתסגי בהכי לשורה גדולה של ירק אחר אלא אשמעינן דאפילו בקלח אחד של ירק אחר בעינן הפסק ששה על ששה ולעולם לשורה גדולה בעינן [ששה] על פני כל השורה סביב ע"כ. והרמב"ם כתב ור"ע פי' כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי אורך הזריעה. ורוחב מלואו. פירש הר"ב היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם. וצריך לחלק בין תלם סתם דהכא לתלם של פתיח דבמשנה ו פ"ב: