Tractate Kilayim - Chapter 8 - Mishnah 1

כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֲסוּרִין מִלִּזְרֹעַ, וּמִלְּקַיֵּם, וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כִּלְאֵי זְרָעִים, אֲסוּרִים מִלִּזְרֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וּמֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, וְכָל שֶׁכֵּן בַּהֲנָאָה. כִּלְאֵי בְגָדִים מֻתָּרִין בְּכָל דָּבָר, וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלִּלְבֹּשׁ. כִּלְאֵי בְהֵמָה מֻתָּרִים לְגַדֵּל וּלְקַיֵּם, וְאֵינָן אֲסוּרִים אֶלָּא מִלְּהַרְבִּיעַ. כִּלְאֵי בְהֵמָה אֲסוּרִים זֶה בָזֶה:

כלאי הכרם אסורים מלזרוע. אבל אינו לוקה משום כלאי הכרם עד שיזרע שני מיני זרע שהן כלאים זה בזה ויזרעם בכרם דהכי משמע קרא (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים לא תזרע שני מיני זרעים שהן כלאים בתוך כרמך, ואם זרעו בכרם לוקה שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם:

ומלקיים. אם רואה אותם ומתייאש מלעקרם אסור, אלא שאינו לוקה אלא אם כן עושה מעשה:

ואסורים בהנאה. דכתיב (שם) פן תקדש, תוקד אש, מלמד שהן טעונים שריפה ואסורים בהנאה:

אלא ללבוש. והוא הדין להעלות עליו דכתיב (ויקרא י״ט:י״ט) לא יעלה עליך:

אלא להרביע. להכניס כמכחול בשפופרת, אבל מותר להכניס לדיר ולהעמיד זה אצל זה שני מינים זכר ממין זה ונקבה ממין אחר:

כלאי בהמה אסורים זה עם זה. כגון הנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדים מן החמור שאביהן סוס. ומתניתין אתיא כמ״ד אין חוששין לזרע האב, דלמ״ד חוששין כל מיני פרדות א׳ הן ומותרים זה בזה. ובירושלמי רצו להוכיח שאסור לרכוב על פרדה מקל וחומר, ומה אם בבגדים שאתה מותר ללבוש זה על גבי זה אתה אסור בתערובתן בהמה שאתה אסור להנהיג זו עם זו לא כל שכן שאתה אסור בתערובתה, ומקשינן והכתיב (שמואל ב י״ג:כ״ט) וירכבו איש על פרדו וינוסו, אצל בני דוד כשנהרג אמנון, ומשנינן אין למדין מן המלכות. תו מקשינן והא כתיב (מלכים א א׳:ל״ג) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, ומשנינן ההיא בריה מששת ימי בראשית הויא. ומיהו חזינא להו לרבנן קשישי קמאי דקמן שרוכבין לפניהם על פרדות ואין מוחה בדבר, אלא שמזהירים שלא להנהיג יחד שתי פרדות דשמא אחת מהן נולדה מחמור ואביה סוס, והאחרת מסוס ואביה חמור:

כלאי הכרם וכו'. פירש הר"ב שני מינים שהן כלאים ויזרעם בכרם. כלומר עם החרצן יזרעם במפולת יד כדפרישית לעיל סוף פרק קמא ועיין מ"ש שם בסייעתא דשמיא:

ומלקיים. עיין במשנה ו פרק ה. ומ"ש הר"ב מדרשא דתוקד אש. הכי איתא בפ"ב דקדושין דף נו. וצריך לומר דסברא הוא כיון דלשריפה קיימא היינו כדי שלא יהנה ממנו. ועיין בסוף תמורה:

כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. כלומר לגדלן ולקיימן לעצמו שיהנה בהם. אבל בלגדל לחוד הוה משמע דטורח הגידול הותר לו ולא שיהנה בהם ואי תנא לקיים הוה אמינא לאחר שגדלו על ידי נכרי אבל לגדלם הוה דומיא דזריעת כלאים וליתסר הלכך צריכי תרווייהו:

אסורים זה עם זה. פירש הר"ב הנולדים מן הסוס וכו'. עיין במשנה ד. ומ"ש דלמאן דאמר חוששין כל מיני פרדות אחד הן שבשניהן יש שני צדדים. הכי מסיים רש"י בחולין ד' עט. ומ"ש הר"ב בשם הירושלמי בהמה שאתה אסור להנהיגה היינו כדתנן בסמוך מ"ב. ואהתם אתמר בירושלמי. אלא שהר"ש העתיקו פה ונמשך אחריו הר"ב. והא דמשנינן אין למדין מן המלכות פירוש שהם תוקעין עצמן לדבר הלכה. כמו שהשיב בתוספתא אדמקשה מוהרכבתם וגו' ושאל השואל והכתיב (מלכים א ט״ו:ה׳) אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו. ולא נמצא בתוספתא כלום על זה. אבל הר"ש כתב דתשובת הירושלמי עלה קאי דהיינו בריה וכו'. ועיין מ"ש לקמן בס"ד. [*ומ"ש הר"ב ומיהו חזינן כו' וטעמא כתב הרא"ש בסוף מס' נדה משום דקל וחומר מעיקרא פריכא דאף בכלאי בהמה דוקא יחדו כתיב ואי מונח דף על ב' בהמות שהם שני מינים מותר לישב עליו ע"ש. ולפי זה מ"ש הר"ב שמזהירים שלא להנהיג וכו' דוקא על ידי קשירה נ"ל]: