Talmud BavliTemurah 26b : Youtube
Rabbi Dr. Moshe WeisblumYoutube
1 video class :
Temurah Page 26b
Temurah 26b - Guemara
כיוצא בה שמע מינה תלת ש"מ קדושת דמים נדחה וש"מ בעלי (מומין) נדחין ושמע מינה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי אמר אביי הכל מודים היכא דאמר חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קריבה היכא דאמר חציה תמורה וחציה מעשר מאי תמורה קריבה שכן נוהגת בכל הקדשים או דלמא מעשר קרובה שכן מקדיש לפניו ולאחריו תיקו מתני׳ הרי זו תחת זו תמורת זו חליפת זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים גמ׳ למימרא דתחת לישנא דאתפוסי הוא ורמינהו קדשי בדק הבית אמר חליפת זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין ואי סלקא דעתך לישנא דאיתפוסי היא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאיתפוסי ולישנא דאחולי לישנא דאתפוסי דכתיב
Comments from Rashi on Masechet Temurah Page 26b
קדושת דמים מדחה . המקדיש בהמה לדמים בשעה שאינה ראויה לגופה כגון הכא דכי אקדשה לפלגא לא אקדשה אלא לדמי ומדחי לה ממזבח לעולם ס"ד דלא חייל דיחוי אלא אמידי דאקדשיה למזבח ונדחה: בעלי חיים נדחין . ואע"ג דהדר מיחזו אידחו לעולם משום דיחוי קמאי: דיחוי מעיקרא . כגון זו שמתחלת הקדשה נדחית הוי דחוי ופלוגתא היא דאיכא למ"ד (סוכה לג.) נראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה אבל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי: חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קרבה . אפילו נתכוון מתחלה לכך דלא חשיבא מילתא בתרייתא מידי דאין מעשר קדוש כה"ג אלא דרך מנין ויהא הוא עשירי וה"ה נמי אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילא תמורה לגבי עולה דלא קאי שום בהמה גביה שהוא מימר בה: אלא חציה מעשר וחציה תמורה . ותרוייהו כי הדדי נינהו הי חיילא:
תמורה נוהגת בכל: מתני' תחת זו תמורת זו חליפי זו . לשון תמורה נינהו: מחוללת . לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין: לעשות לו דמים . שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש: גמ' אתפוסי . בתמורה: קדשי בדק הבית . אם העמיד בהמת חולין ואמר זו תמורת זו וחליפי זו: לא אמר כלום . דלשון תמורה הוא ואינן עושין תמורה כדאמרינן בפ"ק (לעיל תמורה יג.) יצאו קדשי בדה"ב כו': זו תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין . ויצא ההקדש לחולין וזה נכנס תחתיו שקדשי ב"ה נפדין אפילו תמימין אלמא תחת לישנא דאחולי הוא. ל' ירושל' מי תפסן פדיונן כלומר מי עבדי תמורה:
Comments from Tosafot - Temurah 26b
שמע מינה מדר' יוחנן תלת ש"מ יש דיחוי בדמים . ויש ספרים דגרסי ש"מ קדושת דמים מדחה וי"מ מדחה את התמורה דאינה קריבה כדאמר ותמורתה כיוצא בה ולא נראה שהרי בפ' בתרא דכריתות (דף כז:) גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה וקאמר עלה ש"מ תלת ש"מ קדושת דמים מדחה והתם ליכא לפרושי מדחה התמורה דהא אין תמורה בעופות אלא ודאי הכי פירושא כמו יש דיחוי בדמים כלומר אפילו בדבר שאין בו אלא קדושת דמים וא"ת מ"מ אינו מתורץ התם דהא לא שייכא קדושת דמים בעופות דהא קיימא לן (שקלים פ"ד מ"ח) דאין לעופות פדיון י"ל דהתם ה"פ ש"מ יש דיחוי אפילו בדבר דלית ביה קדושת הגוף וה"ה אפילו קדושת דמים אין בה כההיא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן כו' וא"ת מאי קמ"ל ר' יוחנן כולהו נמי שמעינן בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) על המפריש נקבה לפסחו וקאמר עלה ש"מ תלת כו' וא"כ מאי קמ"ל ר' יוחנן וי"ל משום דפליגי תנאי בבעלי חיים אי נדחין אי לא ואשמועי' דר' יוחנן אית ליה כמ"ד בעלי חיים נדחין וא"ת מאי קאמר ש"מ יש דיחוי בדמים וש"מ דיחוי דמעיקרא הוי דיחוי כיון דשמעינן דיחוי מעיקרא היינו קדושת דמים וי"ל דאשכחנא שפיר דיחוי מעיקרא קדיש קדושת הגוף כגון מומר שאכל חלב והפריש קרבן עליו וחזר בו דהוי דיחוי מעיקרו קדושת הגוף שהרי אין הדיחוי על ידי קרבן אי נמי כההיא דפרק התערובות (זבחים דף עח.) דתנן דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ודייק עלה בגמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל אם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואע"ג דיש בו מראה דם וכה"ג מצינו דיחוי מעיקרו בקדושת הגוף וא"ת כיון דאית ליה לר' יוחנן דיחוי מעיקרו הוי דחוי אמאי נקט ר' יוחנן גופיה בפ"ק דזבחים (דף יב:) ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז.) אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר הואיל ונדחה ידחה נימא אכל חלב והמיר דת והפריש קרבן ואשמעינן רבותא טפי דאפי' דחוי מעיקרו הוי דחוי וי"ל משום אידך דאמר התם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה נקט נמי הכי דבההוא לא מצי למינקט נשתטה והפריש קרבן דשוטה אין בהפרשתו כלום וא"ת היכי מצינו למימר דרבי יוחנן אית ליה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי האמר בפ' שני שעירי (יומא דף סד.) דטעמא דבעלי חיים אינן נדחין דיליף ממחוסר זמן ואידך מחוסר זמן לא אחזי הא אחזי משמע דהא דקסבר דבעלי חיים נדחין ס"ל דאין דחיה אלא היכא דאחזי מעיקרו וא"כ מנא ליה דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי וי"ל דיש שם שיטה אחרת דבעלי חיים אינן נדחין מקרא דמום בם לא ירצו ולא ילפינן ליה ממחוסר זמן ולפ"ז מצינו למימר דאית ליה דחוי מעיקרו הוי דחוי והא (דהוא קאמר) התם מחוסר זמן לא איחזי היינו מקמי דהוה ידע קרא דמום בם וא"ת הרי ההיא דפ' בתרא דכריתות (דף כז: כח.) דאמר רבי אושעיא מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה וקאמר עלה ש"מ תלת כו' כי הכא ופריך עלה מר"ש דקאמר המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר הוא עצמו קרב פסח ונימא הואיל ונדחה ידחה והתם קשה טובא חדא אדפריך לרבי אושעיא נפרוך נמי אמילתא דר' יוחנן ועוד אדמותיב ליה מר"ש נסייעיה מרבנן דפליגי עליה דר"ש ואמרי תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ונהי נמי דהכי קמשני מ"מ מה ס"ד דמקשה וכי לא הוה ידע שיתרץ לו כן ועוד אדפריך מר"ש דברייתא נפרוך מר"א דמתני' דפירקין דלעיל ואלו קדשים (דף יח:) דתנן בהדיא המפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה כו' רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וי"ל דס"ל למקשה דטעמא דר"ש דאמר במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר דהוא עצמו קרב פסח היינו משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ואלו קדשים (דף יט:) גבי ההיא דתנן המפריש נקבה לאשם ירעה כו' ר"ש אומר תמכר שלא במום ופריך בגמ' עלה למה לי תסתאב תמכר שלא במום דכיון דלא חזי למילתיה היינו מומו ומשני א"ר יהודה אמר רב היינו טעמא דאמר מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וטעמא דר"ש מפרש דסבר דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא לה קדושת הגוף ומש"ה פריך מר"ש אההיא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן דלית בה קדושת הגוף וליכא למימר ליסייעיה מרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן אלא במפריש נקבה לפסחו ומפריש נקבה לאשם מהאי טעמא דמגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף אבל בההיא דמטמא מקדש לא שייך ביה האי טעמא דקדושת דמים לית בהן דבעופות לית בהו פדיון ומיעקרא מקדושת מזבח דלא הן ולא דמיהן קרבי ובהא אפילו רבנן מודו ולה"נ ניחא דלא פריך אמילתיה דרבי יוחנן דשייך ביה שפיר מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וא"כ אי הוה מותיב מינה מר"ש ה"א אדמותיב מר' שמעון ליסייעיה מרבנן ומש"ה נמי ניחא דמותיב מר"ש דברייתא ולא מר' אליעזר דמתני' משום דמסתבר ליה מר' אליעזר דטעמא דר"ש משום דאזיל לטעמיה דההיא דמכילתין פ' ואלו קדשים (דף יט:) ומשני התם לאו בפלוגתא דמגו דנחתא כו' תליא מילתא אלא בפלוגתא דבעלי חיים נדחין ואנן לרבנן אמרי ור"ש הוא דקסבר בעלי חיים אינן נדחין: אמר אביי הכל מודים דאי אמר חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קריבה . פירש רש"י אפילו נתכוון תחלה לכך דלא חשיב מילתא בתרייתא מידי דאין מעשר קדוש כי האי גוונא אלא דרך מנין והוא היה עשירי וה"ה אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילא תמורה גבי עולה הואיל ולא קיימא שם בהמה גביה שימיר בה אלא חציה מעשר וחציה תמורה דתרוייהו כי הדדי נינהו היא חיילא עכ"ל וקשיא דאפילו אם כולה מעשר אין בדבריו כלום ועוד מאי או דלמא מעשר קריבה כו' הא לא קריבה ולא קדשה אלא במנין ופר"י דמיירי באדם המעביר צאנו תחת השבט ואמר משתצא עשירי מן הדיר תהא חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קריבה דקדושת הפה שהקדישה לעולה עדיפא מקדושת מעשר שאינו יכול לחול אלא על ידי מנין עשירית והעברת שבט דדוקא בעולה ושלמים פליג (ר"ש) ואמר דחלו שניהן דלא אלימא כולי האי קדושת זה מזה אבל בעולה ומעשר דאלים קדושת עולה ועדיפא מאד מקדושת מעשר ד"ה כוונתו לעולה וא"ת אמאי לא אמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כדאמרינן לעיל בריש פירקין גבי בכור ותחול מעשר ולא עולה וי"ל דהתם כשאמר בבכור עם יציאת רובו יהא עולה אבל הכא מיירי שאמר עם יציאת מיעוטו יהא עולה ומעשר דלא חל עליה קדושת מעשר עד יציאת רובו:
Temurah 26b - Mishnah translated into english
is treated like it, as it too is consecrated but not sacrificed. Conclude three halakhot from this statement of Rabbi Yoḥanan: Conclude from it that an animal that was consecrated with a sanctity that inheres in its value is deferred. One who consecrates only half an animal has consecrated that animal with a sanctity that inheres in its value but not with an inherent sanctity, as the animal cannot be sacrificed.
And second, conclude from it that not only can an offering that has already been slaughtered become permanently deferred from the altar, but also living animals that cannot be sacrificed for whatever reason are permanently deferred. And finally, conclude from it that deferral at the outset, when the animal is first consecrated, is considered a permanent disqualification. Not only is an animal that was fit to be sacrificed when initially consecrated and only later disqualified permanently deferred, but the same applies to an animal that was disqualified from the outset, when it was initially consecrated, e.g., if only half of it was initially consecrated.
§ With regard to the consecration of an animal with two sanctities, Abaye said: Everyone concedes that in a case where one said: Half the animal is designated as a burnt offering and half of it is designated as an animal tithe, everyone agrees that this animal is consecrated and sacrificed entirely as a burnt offering, not as a tithed animal. The animal tithe is consecrated when it is the tenth of a group of animals that are passed underneath a rod, which is not the case here.
But in a case where one said with regard to his non-sacred animal: Half of this animal is designated as a substitute and half of it is designated as an animal tithe, which consecration takes effect? Both consecrations are invalid: Consecration as a substitute is valid when a consecrated animal is standing before the substitute, which is not the case here, and consecration as an animal tithe is valid through the process of passing a group of animals underneath a rod. What is the status of the animal in this case?
The Gemara explains the dilemma: Is the animal sacrificed as a substitute, as the sanctity of substitution applies to all sacrificial animals? Or perhaps the animal is sacrificed as an animal tithe, as the consecration of the animal tithe is more comprehensive, since if one mistakenly counted the ninth animal to pass underneath the rod as the tenth or the eleventh as the tenth, he consecrates those animals that passed before and after the tenth. The Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.
MISHNA: This mishna discusses the language that serves to effect substitution. If one said: This non-sacred animal is hereby in place of that consecrated animal, or if he said: It is the substitute of that consecrated animal, or if one said: It is the exchange for that consecrated animal, that non-sacred animal is a substitute. If he said: This consecrated animal is desacralized, with its sanctity transferred to that non-sacred animal, that non-sacred animal is not a substitute.
And if the consecrated animal was blemished, and he said: This consecrated animal is desacralized, with its sanctity transferred to that non-sacred animal, the consecrated animal is desacralized and assumes non-sacred status, by Torah law. By rabbinic law, the owner is required to conduct an appraisal to ascertain the relative value of the two animals. If the consecrated animal was worth more than the non-sacred animal, he must pay the difference to the Temple treasury.
GEMARA: The mishna teaches that if one said: This non-sacred animal is hereby in place of that consecrated animal, that non-sacred animal is a substitute. The Gemara asks: Is this to say that the phrase: In place of [taḥat], is a term that indicates the associating of one sanctity with another, i.e., the transference of substitution? And the Gemara raises a contradiction from a baraita: In a case where one’s non-sacred animal was standing before a consecrated animal belonging to Temple maintenance, and he said: This non-sacred animal is hereby the exchange for that consecrated animal, or if he said: It is the substitute of that consecrated animal, he has not said anything, as these terms indicate the transfer of sanctity via substitution, and substitution does not apply to consecrated animals belonging to the Temple maintenance.
But if he said: This non-sacred animal is hereby in place of [taḥat] that consecrated animal, or if he said: This consecrated animal is desacralized, with its sanctity transferred to that non-sacred animal, his statement takes effect, as these terms indicate desacralization, and a consecrated animal belonging to the Temple maintenance can be desacralized, with its sanctity transferred to a non-sacred animal.
The Gemara explains the apparent contradiction: And if it enters your mind that the term taḥat is a term that indicates the associating of one sanctity with another, and therefore it effects substitution, as taught in the mishna, what is different in the first clause of the baraita, which states that the terms exchange and substitute are terms that do not effect desacralization, and what is different in the latter clause of the baraita, which teaches that the term taḥat effects desacralization despite the fact that it indicates substitution?
Abaye said, in response: You find that the term: In place of [taḥat], is sometimes a term that indicates the associating of one sanctity with another, and it is sometimes a term that indicates desacralization. It is a term that indicates the associating of one sanctity with another, as it is written:
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.