Tractate Tevul Yom - Chapter 3 - Mishnah 6

טָהוֹר שֶׁנָּגַס מִן הָאֹכֶל וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר. הָיָה אוֹכֵל זֵיתִים פְּצוּעִים וּתְמָרִים רְטֻבּוֹת, כֹּל שֶׁהוּא רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָמֵא. הָיָה אוֹכֵל זֵיתִים נְגוּבִין וּתְמָרִים יְבֵשׁוֹת, כֹּל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר. אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד טְבוּל יוֹם, כָּאֵלּוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ טְמֵאִין בִּטְבוּל יוֹם, שֶׁמַּשְׁקִין שֶׁל טָמֵא מַכְשִׁירִין לִרְצוֹנוֹ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טְבוּל יוֹם טָמֵא:

שנגס. שמהפך האוכל בפיו. לשון מגיס בקדרה:

ונפל. האוכל עם לחלוחית הרוק שבו, על בגדיו ועל ככר של תרומה:

טהור הככר. כלומר לא הוכשר לקבל טומאה. ואע״ג דרוק בעלמא מכשיר, שאני הכא דלא אחשביה לרוק ואינו לרצון, שהרי נפל על בגדיו, ופשיטא דלא ניחא ליה:

כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו. אם נתכוין למצוץ הלחות שבגרעין, ונפל הגרעין עם הרוק שבו על ככר של תרומה, הוכשר הככר ברוק שעל גבי הגרעין, דהא אחשביה:

זיתים נגובים ותמרים יבשות כל שאינו רוצה למוץ גרעינתו. לא הוחשב המשקה ההוא ואינו מכשיר:

אחד טהור ואחד טבול יום כאלו. כלומר שניהם שוין בדין זה:

ר׳ מאיר אומר אלו ואלו. בין רטובות בין יבשות:

טמאים בטבול יום. כדמפרש טעמא, דמשקין של טמא מכשירים ומטמאין אפילו שלא לרצון, וטבול יום כטמא לדין זה. ורבנן חשבי ליה לטבול יום כטהור. והלכה כחכמים:

טהור פי' הר"ב לא הוכשר. וכן פי' הרמב"ם. ומסיים כבר ידעת (ממס') מכשירין כי שם הרבה משתמשים בלשון טמא וטהור. בענין מוכשר ואינו מוכשר. ע"כ. אבל הר"ש מפרש למתני' לענין טומאה ובטהור שאכל בידים מסואבות לא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימא הבגדים והתרומה. שהמשקה ההוא לא חשבו ולא מטמא כרבי יהודה דספ"ח דכלים. ע"כ. ואין להקשות דא"כ ה"ל למתני טהורים וטמאים דיש לפרש טהור הכל וטמא הכל:

כל שהוא רוצה למוץ כו'. משמע דתרתי בעינן. ואילו בסיפא כל שאינו רוצה למוץ משמע דברוצה למוץ לחודא סגי. אבל הרמב"ם בספי"ד מהל' ט"א העתיק וכל בוי"ו. וכן בסיפא ועיין במשנה ג' פ"ב דעוקצין:

טמא. פי' הר"ב הוכשר כו' דהא אחשביה. וא"ת והא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. וי"ל דאי מרישא ה"א *שהיה אוכל פת ודבר יבש שאין בו לחלוח אבל זיתים ותמרים לא קמ"ל. נ"ל מהר"ם:

שמשקין של טמא כו' כדתנן בריש מסכת מכשירין:

וחכ"א אין טבול יום טמא. חכמים היינו ת"ק אלא טעמא קאמרי ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל תימה לי חכמים היינו ת"ק י"ל משום דר"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קבל שמשקין של טמא מכשירים כו' וט"י נמי טמא הוא ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה דידן דלא אמרו אלא משקים של טמא. וט"י לא איקרי טמא סתם. ע"כ: