Tractate Tevul Yom - Chapter 1 - Mishnah 1

הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת לְהַפְרִישׁ, וְנָשְׁכוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חִבּוּר. מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, וְכִכָּרוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם הַמְחֻלְחֶלֶת, וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל רִאשׁוֹנָה, וּרְתִיחַת יַיִן חָדָשׁ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל אֹרֶז, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חִבּוּר. וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת, בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת:

המכנס חלות. שמפרישין מן העיסה, ונתן מהם הרבה זו על זו עד שנדבקו זו בזו, ודעתו היה מתחילה להפרידן זו מזו:

ונשכו. שנדבקו כל כך עד שכשבא להפרידן נושכות זו מזו, כלומר שנתלש מקצת מאחת מהן ועולה עם חברתה:

בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום. ואם נגע טבול יום באחת מהן, נפסלו כולן כאילו הן גוף אחד. דטבול יום פוסל בתרומה, וחלה דין תרומה יש לה:

ובית הלל אומרים אינו חיבור, כיון דדעתו להפרידן. ואותה שנגע בה הטבול יום פסולה, והשאר טהורות:

מקרצות. חתיכות של עיסות שנחתכו ונתלשו מעיסות הגדולות, קרויות מקרצות. לשון קרץ מצפון בא בא (ירמיה מ״ו). וכל הני דחשיב הכא. אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דסיפא קיימי. והא דלא חשיב חלות בהדייהו, משום דחלות לבית הלל אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות, אבל הני דוקא בטבול יום פליגי, אבל בשאר טומאות מודים, כדקתני סיפא:

חמיטה. עוגה דקה:

עד שלא קרמו בתנור. דכיון שנדבקו כשהן עיסה, הרי צורתן נפסדת אם מניחן מדובקין, הלכך ודאי עתיד להפרידם:

וקולית של מים. הקצף והרתיחה שעולה במים, קולית שמה. ואם נגע טבול יום באותה רתיחה, לבית הלל לא הוי חיבור ולא נפסלו המים:

מחולחלת. כשהרתיחה חלולה מתחתיה ואינה נוגעת במים אלא בקצותיה:

הראשונה. שרתיחה ראשונה של גריסין אינה מודבקת על הגריסין:

ר׳ יהודה אומר אף ברתיחה של אורז. נמי פליגי בית שמאי ובית הלל אי הוי חיבור לטבול יום, ואי נגע ברתיחה כאילו נגע באורז:

ומודים בית הלל בשאר כל הטומאות. דהוי חיבור:

בין קלות בין חמורות. קלות ראשון לטומאה. חמורות, אב הטומאה. ודוקא בטבול יום פליגי, לפי שכבר עלה מטומאתו ואינו חסר אלא הערב שמש:

המכנס חלות וכו' בש"א וכו'. כ' הר"ב דלא חשיב להו בהדי הני דלקמן. משום דחלות לב"ה וכו' וכ"כ הר"ש. ומסיים מהר"ם והא דנקט טבול יום משום רבותא דב"ש. דאפילו בטבול יום הוי חבור. ע"כ *(וכיוצא בזה רבותא לב"ש כתבתי בשם הראב"ד במשנה ג' פרק קמא דמכשירין. ושם פ"ד משנה ה' להרמב"ם) ולא פירשו טעמא מאי מחלקין בין חלות לאינך והרמב"ם לא פירש כן אלא דהא דלקמן ומודים וכו' אחלות נמי קאי. וכן כתב בחבורו (ריש) פ"ח מהט"א. ואולי שבבית המדרש נשאלה שאלה זו בפניהם ואפליגו בה. והדר נשאלו האחרות ביחד. וסדרן רבינו הקדוש כן כל שאלה בפני עצמה. נ"ל:

וקולית של מים. כתב הר"ב הקצף והרתיחה שעולה במים קולית שמה. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם מפרש כן. וכתב שקולית הוא שנקרא כן (על שם שהוא) כמו גלגלת הראש ועי' בפי' הר"ב משנה ה' פ"ט דחולין והראב"ד פי' (שם) קולית כד ששואבין בו מים. (עיין בפי' הר"ב משנה ג' פ"ג דפרה. ומ"ש שם) ויש נקב בשוליה שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים. וטבול יום שנגע באותו בעבוע. אינו חיבור למים. ע"כ:

הראשונה. פי' הר"ב שרתיחה ראשונה וכו' וז"ל מהר"ם פי' שברתיחה ראשונה עדיין לא נמוחו הגריסין לתוך המרק והוי צלול. והנוגע ברתיחה לא הוי כנוגע בגריסין. אבל ברתיחה שניה אז נמוחו הגריסין ונעשה המרק עב וחשיב חבור. והנוגע ברתיחה למעלה כנוגע בגריסין עצמן. ע"כ:

רבי יהודה אומר אף של אורז. ולא כתב הר"ב הלכתא מאי כדכתב במתניתין דלקמן בפי' דפליג נמי ר"י. וכתב דאין הלכה. גם בפי' הרמב"ם לא נמצא פסק הלכה במשנה זו. ונראה מזה דס"ל דליתא פלוגתא בדר"י. אלא ר"י היתה קבלה בידו דבהא נמי פליגי ות"ק לא שמיע ליה. אבל לא פליג. ואע"ג דבל' פלוגתא נשנה. לא קשיא. שהרבה נמצאים כן. וכתבתי קצתם בפרק בתרא דבכורים. ובחבורו פ"ט מהט"א פסק לדר"י. ואזדא תמיהת הכ"מ:

קלות. פי' הר"ב ראשון. וכ"כ הר"ש. ועיין בר"פ דלקמן ומל' הרמב"ם פ"ו מהמ"א משמע דקלות אותן שהן מד"ס השנויין בסוף מס' זבים: