Tractate Bava Metzia - Chapter 5 - Mishnah 11

וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כה), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ (שם), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כב), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט):

עוברים משום לא תתן וכו׳ מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום בל תשיך, שהוא לשון מפעיל לאחרים, לא תגרום שאחיך ישוך, ועובר על ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים עוברים על לא תשימון עליו נשך בלבד:

המלוה. כתב הר"ב עובר בכולן. גמרא. ופירש רש"י בכל הני דחשיב במתניתין דהוא נותן בנשך בשעת הלואה. והוא לוקח בשעת פרעון. והוה לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי. ונותן מכשול. לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה. ע"כ. ומ"ש והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. דחיקא מלתא לפרושי הכי דהא משמע דלעולם עובר. ולדבריו אינו עובר אלא כשדוחקו. והמגיד בפ"ד מהלכות מלוה פירש שלאו זה כולל כל שדרך הנושים לעשות והוא שאין מלוין ממונם בחנם. וכשמגיע זמן פרעון רוצים מעותיהם ונוגשים בחזקה. ועל שניהם הזהירה התורה. ובודאי שלא אסרה [הנגישה] בלוה עשיר אלא בעני. אבל הרבית נאסר בכל. ע"כ. [*וכן יש לפרש ל' רש"י שכן רגילות שכשתובעו דוחקו].

והלוה. כתב הר"ב משום בל תשיך לא תשיך לאחיך:

והערב והעדים. כתב הר"ב על לא תשימון בלבד. גמ'. וכתבו התוס' זמנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא ליה. אבל לפני עור זמנין דלא עברי. כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי וכו':

אף הסופר. פירש הרמב"ם משום לא תשימון. ע"כ. ונ"ל דה"ה בלפני עור כשלא הלוהו בלא שטר:

לא תתן. את כספך לא תתן לו בנשך: