Tractate Bava Metzia - Chapter 8 - Mishnah 7

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, הַמַּשְׂכִּיר חַיָּב בַּדֶּלֶת, בַּנֶּגֶר, וּבְמַנְעוּל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁמַּעֲשֵׂה אֻמָּן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, הַשּׂוֹכֵר עוֹשֵׂהוּ. הַזֶּבֶל, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבָד:

ובנגר. שנועלין בו את הדלת ותוחבים אותו בקורת האסקופה:

הזבל של בעל הבית. וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. דאי מתורי דשוכר, הזבל של השוכר:

היוצא מן התנור. אפר ונעשה זבל:

ובכל דבר שמעשה אומן. והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הרמב"ם פרק ו' מהלכות שכירות. ועיין מ"ש לקמן:

הזבל של בעל הבית. כתב הר"ב וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. פירש"י וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו. ועיין מ"ש במשנה ד' פרק קמא] ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן. ע"כ. ובמשנתנו לא שנינו אלא המשכיר בית. ומשמע דאילו החצר לא השכיר. ומשום הכי לא זכה השוכר. ובפירוש רש"י בהדיא בגמרא דמיירי שלא השכיר החצר. והרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות שכירות דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. והשיגו הראב"ד. וגם בית יוסף סימן שי"ג תמה מדקיימא לן שכירות ליומיה ממכר הוא. ואפילו הכי פסק לדבריו בש"ע לפי שהמגיד כתב ראיה לדבריו מהגמרא דאמרה בחצר המשכיר ולא אמרה בחצר דלא אגירא ליה לשוכר. כדאמרה מעיקרא בחצר דאגירא. ועיין לקמן אכתוב לו ראיה מהמשנה עצמה:

ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור וכו'. פירש הטור סימן שי"ג בשם הרמ"ה דמיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם. ואשמועינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם. האפר של השוכר. ע"כ. והוי מצי לפלוג בדידה ולמתני במה דברים אמורים בחצר שאינו מושכר. אבל בחצר המושכר של השוכר. אלא שדברו בהווה דסתם משכיר בית אינו משכיר גם החצר. אבל משכיר התנור וכירים שבו לבשל ולאפות בהם. ולפירוש הרמב"ם דלעיל דמוקי למתניתין בחצרו המושכר ואפילו הכי זבל דעלמא דמשכיר. הקשה מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן שי"ג [ס"ק ז'] דמאי שנא אפר דתנור דשל אחרים שלא יקנה ג"כ המשכיר ותירץ דיש לומר דשאני אפר דתנור וכירה. שהם מתערבים באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם. משום הכי אין דעתו של המשכיר עליו. ע"כ. ואין נראה בעיני כלל שזו היא דעת הרמב"ם. לפי שראיתי בחבורו שהשמיט בבא זו דאפר תנור ולא כתבה כלל. ואם כדבריו למה השמיטה ולא השמיענו דשאני אפר דתנור מזבל. אלא ודאי דלא שאני ליה להרמב"ם בין זבל לאפר כלל. ובאפר נמי לא שנינו שהוא של השוכר. אלא דשל עצמו כמו בזבל ולפיכך לא הוצרך להעתיק כלל. לפי שהוא כבר ביאר בדבריו בדין זבל החלוק דאתו מדעלמא. לזבל דמתורי דידיה. והוא הדין והוא הטעם באפר תנור. אבל המשנה שלא ביארה החלוק דבזבל של עצמו. שנאה היוצא מן התנור שהוא דשוכר. אבל דוקא דשל עצמו. והשמיענו זה בתנור משום דסתם תנור וכירים המושכר אין רגילים לאפות ולבשל בו אלא השוכר בלבד. ומקפיד המשכיר שלא להניח לבשל בו אחרים. כדי שלא יתקלקל. מה שאין כן בחצר דלא מקפיד בעל החצר על השוכר. שלא להניח תורי דעלמא ללכת בה. ולפיכך השמיענו בחצר דהזבל דמשכיר מתורי דעלמא. ומתניתין דייקא הכי מדתנן ואין לשוכר אלא היוצא וכו'. ולא תנן היוצא וכו'. אלא להכי תני בלשון שלילה לשלול כל דבר חוץ מהיוצא וכו' לפי שהוא אינו אלא משל עצמו. ואי בתנור הוה של שוכר אף דאחרים. לא הוה ליה למתני בלשון שלילה ולהאריך בלשון. אלא הוה ליה למתני היוצא וכו'. ונ"ל דזו היא ראיה מהמשנה לדברי הרמב"ם במאי דס"ל דאפילו בחצר המושכר הוה דמשכיר. דמדהוצרכה להאריך בלשון ואין לשוכר אלא וכו'. שמע מינה דאתא למעט דאין לשוכר כלל מדעלמא. ואפילו השכורה בידו. זה נראה לי ברור בדעת הרמב"ם דאף ביוצא מן התנור לא ס"ל דהוה של השוכר. אלא ממאי דאתא מדידיה ולא משל אחרים. ומהרמא"י שהגיה על הש"ע שהולך בשיטת הרמב"ם בזבל דעלמא דהוה דמשכיר. אפילו כשהחצר שכורה ביד אחרים. והוא הגיה באפר היוצא דמיירי אפילו אחרים וכו' נראה דשלא בדקדוק הגיה כן. לפי שאין לסמוך סברא זו על סברת הרמב"ם כלל כמו שכתבתי. ומהר"ר ואלק ז"ל שהוא מיישב על פי סברת הרמב"ם. דנפשיה היא. ולא דהרמב"ם כלל: