Tractate Bava Metzia - Chapter 4 - Mishnah 3

הָאוֹנָאָה, אַרְבָּעָה כֶסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לַמִּקָּח. עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר. עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד, הָאוֹנָאָה שְׁמֹנָה כֶסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לַמִּקָּח, וְשָׂמְחוּ תַגָּרֵי לוֹד. אָמַר לָהֶם, כָּל הַיּוֹם מֻתָּר לְהַחֲזִיר. אָמְרוּ לוֹ, יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵנוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים:

האונאה ארבעה כסף. ארבעה מעות כסף שהם שש מעות בדינר, והסלע ארבע דינרין:

מעשרים וארבע כסף לסלע. אם היה המקח בדמי הסלע שהוא עשרים וארבע מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח, חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף:

עד מתי מותר להחזיר. מי שנתאנה. והא דנקט לשון מותר, לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו:

עד כדי שיראה. המקח לתגר או לאחד מקרוביו. ואם שהה יותר, מחל על אונאתו. והמוכר לעולם חוזר, שהרי אין המקח בידו שיוכל להראות לתגר או לקרובו אם נתאנה. ואם נודע שבא לידו דבר כיוצא בממכרו וידע שטעה ושתק ולא תבע, אינו יכול לחזור ולתבוע, שהרי מחל:

ושמחו תגרי לוד. שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר. ואין הלכה כר׳ טרפון:

האונאה. עיין בריש מתניתין דלקמן:

ארבעה כסף מכ"ד לסלע. הוה מצי למתני כסף משש כסף לדינר. ויש לומר דמשום מתניתין ז' דקחשיב האונאה ד' כסף והטענה שתי כסף. וההודאה שוה פרוטה וכו' דפוחת והולך. ולא ניחא ליה למיתני הטענה ב' כסף. והאונאה כסף וההודאה שוה פרוטה. דבעי למתני הטענה וההודאה בהדי הדדי ושלא להפסיק ביניהם:

ארבעה כסף. משקל ס"ד שעורות. הרמב"ם משנה ז':

שתות למקח. פירש הר"ב אם היה המקח בדמי הסלע כו'. וכן לשון רש"י כלומר שהוא שוה סלע וליכח לפרושו דזבניה בעשרים דלפי זה נתאנה המוכר ובסיפא תנן עד מתי מותר להחזיר ומפרשינן לה בלוקח דמוכר לעולם חוזר אלא דזבניה בכ"ח. דבכלל שתות למקח בין שנתאנה מוכר דזבן שוה כ"ד בעשרים ובין דנתאנה לוקח דזבין שוה כ"ד בכ"ח הכי מסקי' בגמרא אליבא דרב דסבר שתוח מקח דוקא. אבל שמואל סבר שתות מעות נמי שנינו ולפי דלישנא דשתות מקח דייק טפי אליבא דרב פירשו רש"י והר"ב אליביה. אע"ג דהלכה כשמואל בדיני:

שתות. דאילו פחות משתות הוי מחילה. לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעות עד שתות. טור סימן רכ"ז בשם הרא"ש:

מותר להחזיר. כתב הר"ב המקח או שיתן לו אונאתו. ועיין בפירושו למשנה דלקמן:

כדי שיראה לתגר וכו'. וא"ת א"כ נתת דבריך לשיעורין דלפעמים שהם רחוקים ממנו. ופעמים שהם קרובים. וי"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר. תוספות: