Tractate Bava Metzia - Chapter 10 - Mishnah 5

מִי שֶׁהָיָה כֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵרוֹ וְנָפַל, וְאָמַר לוֹ פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ, וְאָמַר לוֹ הִגִּיעוּךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אָמַר לוֹ הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ, וְאָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי, וְאָמַר לוֹ טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרֶךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו וְאָמַר לוֹ הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹצִיא מוֹצִיא וְהַמְזַבֵּל מְזַבֵּל. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵנִים. הַבּוֹנֶה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלשִׁים יוֹם:

ונפל. לתוך גינת חבירו:

הגיעוך. זכה בהן ופנה אותן לעצמך:

אין שומעין לו. אם אין זה רוצה אין קונה אותן, וחייב הלה לפנותן:

בתבן ובקש. ללקט לו משלו או משל הפקר:

אין שומעין לו. אע״ג דבבל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף, גבי שכיר אינו כן, דלא תלין פעולת שכיר בתיב, אמאי דאתני בהדיה משמע:

, המוציא מוציא והמזבל מזבל. כשזה מוציאו מן הרפת לרשות הרבים יהא מוכן הנושאו לזבל, ואינו רשאי להשהותו שם:

גובלין טיט. לתת מיד בבנין:

והבונה בונה. מקבלן מיד המביא ובונה:

מתקן. מזמן ברה״ר כל שלשים יום, ואינו חייב בנזקין. ואין הלבה כרשב״ג:

סמוך לגנת חבירו. נקט לגנה ולא לחצר. משום דכותל חצר שביניהן. מסתמא היא נבנית משל שניהן מה שאין כן בכותל גנה דאין מחייבין אותו לבנותו בכל מקום [כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ק דב"ב] גם בכותל חצר שביניהם אין מדרכן לפנות האבנים משם אלא לחזור ולבנות מהן מיד כותל אחר. מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן קס"ו:

אמר לו הגיעוך אין שומעין לו. אע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור כדלעיל. הכא אשתמוטיה קא משתמיט ואינו מפקירו כדלקמן. תוספות:

הילך את יציאותיך. מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא אמרינן קנתה לו חצרו כדאמר במ"ד פ"ק דלא מכוין לאקנויי ליה אלא אשתמוטי דקא משתמיט ליה. גמרא:

בתבן ובקש. אבל מידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו. מרדכי בפ"ק דב"ק והגהות מימוני פ"ט מהלכות שכירות:

משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך אין שומעין לו. ולא תנן הכא ויציאותיך דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו כמ"ש הטור סימן של"ו בשם הרמ"ה. וכתב מהר"ר ואלק כהן דהכא דחייב לו שכירות פעולתו כשאמר לו טול זה בשכרך מיד קנהו. משא"כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו. ע"כ. ולעניות דעתי אין זה מספיק דהא לא בענין הקונה תליא. אלא בדעת המקנה דאמרינן דאשתמוטי קא משתמיט. וכן בצריכותא שבגמרא משוה הדין בין דאת ליה אגרא גביה. בין דלית ליה אגרא גביה. ומצאתי בנ"י שכתב בשם הרשב"א דהיינו טעמא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתיה שעדיין יש לו שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחי ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו. הלכך גמר ומקני. ע"כ. ואני כתלמיד היושב בקרקע לפני רבותיו. אענה אף [אני] את חלקי ואומר. דהכא היינו טעמא משום דאיכא בל תלין. ואי אמרת דלא גמר ומקני. קרוב הוא לעבור בבל תלין שהשוכר לא ידע דלא גמר ומקני. ולא יתבעהו. והמשכיר בטרדת פועליו ישכחהו. ובין כך הוא עובר בבל תלין דכיון שזה שלא תבעו היה על ידי שהיה סובר שכבר קבל שכרו. ואין זה בכלל לא תבעו אינו עובר עליו דמשנה י"ב פרק דלעיל. הלכך אמרינן דסתמא גמר ומקני כדי שלא יבא לעבור בבל תלין:

אין שורין טיט. יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. רש"י:

ואין לובנים לבנים. לפי שמשהה אותן ליבשן. ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבינה. וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו. רש"י: [*הבונה ברה"ר וכו'. עיין [פירוש הר"ב] ספ"ג דשביעית]:

רבן שמעון ב"ג אומר אף מתקן וכו'. כתב הר"ב ואינו חייב בנזקין. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ג דב"ק. וכתב הר"ב דאין הלכה כרשב"ג. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ב דב"ב: