Tractate Bava Metzia - Chapter 4 - Mishnah 9

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה. הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין לָהֶן לֹא תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית, אֵין לָהֶם אוֹנָאָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ:

אלו דברים שאין להם אונאה וכו׳ דאמר קרא (ויקרא כה). וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות. דכתיב וכי תמכרו ממכר, דבר שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאינם עומדים אלא לראיה שבהן. הקדשות, אמר קרא אחיו, אחיו ולא הקדש:

לא תשלומי כפל. דכתיב בטוען טענת גנב (שמות כב) על כל דבר פשע, כלל. על שור על חמור וכו׳, פרט. על כל אבדה, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאע״פ שהם מיטלטלין אין גופן ממון. הקדשות, אמר קרא רעהו, רעהו ולא הקדש:

ולא תשלומי ארבעה וחמשה. אם גנב וטבח ומכר שור או שה של הקדש. דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה לשה וארבעה לשור, דכיון דאמעיט מכפל, בציר להו חדא, שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ארבעה וחמשה הן:

נושא שכר אינו משלם. דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו, כלל. חמור או שור או שה, פרט. וכל בהמה לשמור, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וכו׳. הקדשות, אמר קרא רעהו, ולא הקדש:

קדשים שחייב באחריותן. אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה:

יש להם אונאה. דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה, דיליה היא, ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:

ושאינו חייב באחריותן. כגון דאמר הרי זו:

אף המוכר ספר תורה. לפי שאין קץ לדמיה:

מרגלית ובהמה. מפני שאדם רוצה לזווגן. מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו [לצמדו עמו בעול] שאם בא להצמיד תחת העול שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא, וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית. ואין הלכה לא כר׳ יהודה ולא כר׳ שמעון:

העבדים והשטרות והקרקעות. כתב הר"ב דאמר קרא וכי תמכרו וכו' מיד [ליד] יצאו קרקעות וכו' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכו'. ויש לתמוה על סדר השנוי במשנתינו דכיון דעבדים וקרקעות כחדא אימעוטי לא הוה ליה להפסיק ביניהם בשטרות. [*וגם כיון שעיקר מיעוט דמיד על הקרקעות. ועבדים הוקשו להם הוה ליה להקדים קרקעות לעבדים] ועוד דשטרות הוי ליה להקדים קודם לכולן. דהא בקרא גופיה נדרשים בממכר דקדים למיד. ועוד מטעם שכתבו תוספות בפ"ז דבבא קמא [דף ס"ג ע"א] דשטרות דמו טפי למעוטי כדמוכח בפרק בתרא דב"ק דלמאן דדריש רבויא ומיעוטא לא הוי ממעט אלא שטרות. ע"כ. ונ"ל דתנא דידן מסרך סריך בלישנא דמתניתין ה' פ"ו דשבועות דתנן על אלו אין נשבעין על העבדים וכו' והתם אמינא טעמא רבה דכבר כתבתי ברפ"ז דב"ק דהא דממעטי אלו מכפל [ואיתא התם בגמרא [דף מ"ב ע"ב] דכן בשבועה] משום דעיקר דרשא הוא דכל רבויא. וריבה הכל ודנקטיה בכלל ופרט וכלל משום שהיא דרשא שגורה וכמ"ש שם. ואמרינן התם דממעטינן לעבדים. ושטרות. וקרקעות. מחמור. שור. ושה ופירשו התוספות דאיצטריך מיעוט באפי נפשה לעבדים ולא סגי בהיקשא כיון דכתיב כל רבויא. ע"כ. ואמינא אנא דהא אתא תנא לאורויי לן והכניס שטרות בין עבדים לקרקעות. להורות באצבע לומר דטעמא דעבדים לא אמעיטו מהיקשא דקרקעות אלא צריכי מיעוט בפני עצמם משום דעיקר דרשא דכל רבויא הוא. וכבר כתבתי דשטרות יש להן דין קדימה לקרקעות לפיכך לא היה יכול לשנות ג"כ קרקעות. שטרות. ועבדים:

העבדים. כתב הר"ב שהוקשו לקרקעות כדפירש מ"ג פ"ק דקדושין:

והשטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן. רש"י:

והקרקעות. עמ"ש במ"ה פ"יא דכתובות:

אין להם תשלומי כפל. כבר כתבתי ברפ"ז דב"ק דכלל ופרט וכלל שכתב הר"ב אינה עקרית אלא כל רבויא וג' מעוטי איתנהו לעבדים שטרות וקרקעות. וכפל ושבועה. תרוייהו מחד קרא נפקי. וכמ"ש לעיל בסמוך. וכתבו התוספות דהתם. וא"ת וגניבה בקרקעות היכא שייכא. וי"ל במשיג גבול. א"נ במחובר לקרקע כי ההיא דעשרה גפנים טעונות [מ"ו פ"ו דשבועות] וטוען שנגנבו לו חמשה ונמצא שהוא גנבם. ע"כ. וההקדשות. כתב הר"ב אמר קרא רעהו. רעהו ולא הקדש. וכתבו התוספות ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האש ע"כ. וכ"כ הר"ב שם משנה ד'. ובפ"ו דשבועות דף מ"ב כתבו התוס' די"ל דעיקר קרא לא אתא אלא לדרוש וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב. וארעהו הוא דסמיך בפרק מרובה. א"נ התם בגנב עצמו. והכא איצטריך לטוען טענת גגב ע"כ. ול' הרמב"ם פ"ב מה' גניבה כתירוצם הראשון שכתב וז"ל גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנא' (שמות כ״ב:ח׳) ישלם שנים לרעהו. לרעהו ולא להקדש. וכן הגונב קדשים מבית בעליהן. בין קדשי קדשים. בין קדשים קלים. בין שאין הבעלים חייבים באחריותן וכו' הרי זה פטור מן הכפל וכו' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ע"כ. וז"ש בין בקדשים קלים צריך לי עיון למאי דתנן במ"ב פ"ק דב"ק דנכסים שאין בהן מעילה והיינו קדשים קלים מרבינן להו דהוו ממונו. ופסקה הרמב"ם ברפ"ח מה' נזקי ממון. וכן נמי דייקינן אמ"ח פ"ב דקדושין המקדש בחלקו לאפוקי מחיים דמקרי ממונו. ומה לי בין נזקין וקדושין לתשלומי כפל. [*ואין סברא כלל לומר דמיתורא דוגונב מבית האיש נפקא ליה דהא איצטריך ללא מבית הגנב]:

ולא תשלומי ארבעה וחמשה. כתב הר"ב אם גנב וטבח וכו'. ומשום הקדשות דשייך בהו שור ושה נקט. דאילו בעבדים וקרקעות לא שייך ד' וה' דאין תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד [כדתנן רפ"ז דב"ק. נימוקי יוסף. וכ"כ התוספות פ"ו דשבועות דף מ"ב:

שומר חנם אינו נשבע. הה"נ שאינו משלם במקום שהיה חייב בתשלומין במקום אחר דהיינו אם פשע בה אלא משום דבכתוב לא נאמרו תשלומין כלל בשומר חנם משום הכי לא הזכירו במשנה אלא אינו נשבע שהוא מה שנזכרבכתוב בשומר חנם. זו היא מסקנת הפוסקים:

אינו נשבע. עיין בפירש הר"ב פ"ו דשבועות מ"ה ובפירש הר"ב רפ"ב דשקלים:

ונושא שכר אינו משלם. ושואל ושוכר לא הוזכרו. עיין בפירש הר"ב פ"ו דשבועו' [מ"ה]:

רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן. יש להן אונאה. וכן חולק ב[תשלומי] ד' וה' במשנה ד' פ"ז דב"ק. וממילא דחולק נמי בכפל דאי ליכא כפילא ליכא ארבעה וחמשה:

אמרו לו לא אמרו אלא את אלו. עיין מ"ש בסוף משנה א' פרק ה' דבבא בתרא: