Tractate Bava Metzia - Chapter 6 - Mishnah 3 בבא מציעא פרק ו׳ משנה ג׳

בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר. בראש ההר. ואף על פי שהדרך חלק וישר, חייב כשמתה מחמת אוירא שלא הוחלקה ולא הוחמה, דהואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וקשה לה, או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה. ומשום הכי לא מפליג הכא בין הוחלקה להוחמה במו דמפליג בסיפא:

אם החליקה פטור. שבהר היא ראויה להחליק יותר, שראש ההר חד ומשופע לצדדין:

ואם הוחמה חייב. שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביבה ואין אויר שולט בה, ואם הוחמה מחמת העלותה בהר, חייב, שהמעלה גרמה לה, והוא שינה להוליכה בהר:

והבדיקה. נסמית בדוק שבעין. פירוש אחר, התליעו רגליה:

או שנעשית אנגריא. שנלקחה לעבודת המלך:

אומר לו הרי שלך לפניך. ודוקא בשאמר לו חמור זה, ושכרו למשאוי. אבל אם שכרו לרכוב עליו, אפילו אמר לו חמור זה, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים. ובן אם השכיר לו חמור סתם אפילו למשאוי, אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא חייב להעמיד לו בהמה אחרת. ואם אינו מעמיד לו בהמה אחרת, אינו חייב ליתן לו כלום מכל שכר הדרך שהלך עמו:

מתה או נשברה חייב. המשכיר למכור העור והנבלה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור. או ישכור לו אחר בדמי הנבילה, שהרי חמור זה שיעבד לו. או יחזיר לו שכרו:

להוליכה. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ד' [ד"ה וחמור]:

אפילו זו י' מילין וכו'. וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך. תוספות:

חייב. כתב הר"ב כשמתה מחמת אוירא וכו' אלא מחמת שלא היתה למודה. וכו'. וכן לשון רש"י. ודוחק לומר כן שדרך הבהמות ללמדם ללכת בהר ובבקעה. וז"ל התוספות [ד"ה כגון] מחמת אוירא פירוש שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר. והוי תחלתו וסופו בפשיעה. ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה. והוליכה בהר אחר. משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעה. אבל מהר להר. ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות:

השוכר את החמור והבריקה וכו'. בפירוש הר"ב מפורשת זו הבבא אחר שאחריה וכן הוא הנוסח במשנה שבגמרא. והכי מסתברא. אלא שראיתי בירושלמי במשנה ובגמרא דגרסי' לה כמו בספר ולפיכך לא שלחתי בו יד להגיה:

והבריקה. לשון הר"ב והבדיקה נסמית בדוק שבעין. שגירסתו *) והבדיקה בדלי"ת. אבל בגמרא ברי"ש ואמרו בפירושו נהוריתא כלומר על דרך סגי נהור. וכן בירושלמי פירשו דבזק:

שנעשית אנגריא. שכשפוגעים בדרך לוקחים ואין מחפשין בבתים. ולפיכך אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת. ולפיכך אפילו אינה חוזרת. דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרס. כך פירשו בתוספות אליבא דשמואל דהלכתא כותיה בדיני:

אומר לו הרי שלך לפניך. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל אם שכרו לרכוב וכו' לא קאי אאנגריא. המגיד פ"ה מהלכות שכירות:

חייב. כתב הר"ב למכור וכו' ולהוסיף וכו' שהרי חמור זה וכו'. וכן לשון רש"י. וכתב עליו הרא"ש לשון זה הוא מגומגם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר לו חמור זה. ומדכתב ולהוסיף לו מעות וכו' אלמא מיירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו. אלא בדמי הנבלה יקח או ישכור. והאי מתניתין בחמור סתם. מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר. ומבואר בדבריו דטעמא משום דבמשיכת החמור משתעבדין נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר:

פטור. ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס שכתבתי במשנה ג' פרק ב' דבבא קמא דחייב. דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה. והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כל שכן שהוחלקה. תוספות. ועיין כיוצא בזה משנה ו' פ"ה דבבא קמא:

אם מחמת המעלה. הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו. רש"י. וכתבו התוספות והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור. דשלא מחמת המעלה הוחמה. וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה. שעלתה בלא טורח. והלכה אחר כך הרבה ולא היתה מזיעה. ובתר הכי הוחמה א"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור: