Tractate Bava Metzia - Chapter 2 - Mishnah 3

מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶּה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בְגַל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

אחר הגפה. סתימת כותל של עץ או של קנים:

גדר. של אבנים:

גוזלות מקושרין. בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן:

לא יגע בהן. דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו. הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו:

מכוסה לא יגע בו. דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם, דמשתמר הוא:

מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה. ובלבד שיהיה בו חלודה רבה שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם:

מחציו ולחוץ. באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים. אם מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתיאשו הבעלים. ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה. אבל אם היה כלי ובתוכו מעות, אם פי הכלי לחוץ הרי הוא שלו, ואם פי הכלי לפנים הרי הוא של בעל הבית:

אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. דלא ידע דמאן נינהו, ובעליו נואשו:

אחר הגפה. מקום שמשתמר קצת אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבדה היא ונתיאשו הבעלים כיון שאין בה סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו כדמוכח מצא כלי באשפה וכו' דמיירי שיש בו סימן מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז. תוספות:

הגפה. פירש הר"ב סתימת כותל וכו' כפירש"י. ועיין בפירוש משנה ב' פרק ו' דפאה:

גוזלות מקושרין וכו' לא יגע בהן. כתב הר"ב דאמרינן הני איניש אצנעינהו וכו' ומקום לא הוי סימן דמיירי במדדין ואיכא נמי למימר מעלמא אתו והוה ליה ספק הינוח. גמרא. וכתב מהר"ר ואלק כהן בסימן ר"ס דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישי' אמות דלא תקשה אמתני' ו' פ"ב דב"ב א):

מצא בגל וכו' הרי אלו שלו. כתב הר"ב מפני שיכול לומר של אמוריים וכו'. לישנא דגמרא. ותנא בא"י קאי משום הכי נקט אמוריים וה"ה של שאר עם ועם במדינה ומדינה. וכתב הרמב"ם בפרק ששה עשר מהלכות אבידה והוא שימצאהו מטה מטה כדרך כל המטמונים הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן. שמא מונחים הם שם ע"כ. והטור ריש סימן ר"ס התנה עוד שזה הגל והכותל אין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו ע"כ. וכתבו התוספות וא"ת לקני חצרו לבעל הגל. או לבעל הכותל [כדתנן במ"ד פ"ק. ועיין מ"ש שם] וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות (ובשולחנות) [לפני שולחני] הרי אלו שלו. ואין חצרו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא ע"כ. וכ"כ הרמב"ם פט"ז מהלכות אבידה. ועיין לקמן בסמוך. וכן במשנה דלקמן:

מצא בכותל חדש. היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם. הרא"ש:

מחציו ולפנים של בעל הבית. לאו משום דתקנה לו חצרו הוא דא"כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמו שכתב הרמב"ם פט"ז מהלכות אבידה שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעל הבית שהממון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש וקיימא לן יאוש שלא מדעת לא קנה. ואין צריך לטעם המגיד דהוה חצר שאינה משתמרת גם אינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה:

אפילו בתוך הבית. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספות:

הרי אלו שלו. גמרא: ואמאי ליזל בתר בתרא מי לא תנן [בשקלים פ"ז משנה ב'] דעשוי להתכבד. אזלינן בתר בתרא. ומסיק כגון דבתרא עכו"ם הוא. א"נ דדרים ב' עכו"ם בהדי ישראל דכיון דרוב עכו"ם מתייאש. א"נ תולין דמרוב עכו"ם נאבד: