Tractate Bava Metzia - Chapter 10 - Mishnah 2

הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה:

הבית והעליה. המשכיר לחבירו עלייה שעל גבי ביתו ואמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך, ונפחתה העלייה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, דהשתא אם בא זה להשתמש בעלייה צריך שישתמש חציו למעלה וחציו למטה:

ואין בעל הבית רוצה לתקן. העלייה:

הרי בעל העליה יורד ודר למטה. לגמרי. דהא שעבד ביתא לעלייה. ולא כפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה:

מעזיבה. טיח של טיט שנותנים על התקרה. רבי יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות היא, ואשוויי גומות על העליון לאשוויי. ורבנן סברי מעזיבה אחזוקי תקרה היא, ואחזוקי תקרה תחתון בעי לאחזוקי. והלכה כחכמים:

הבית והעליה של שנים. כתב הר"ב הבית והעליה המשכיר לחבירו עליה כו' וכתב רש"י דלא גרם הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא והתוספות כתבו דלר"ת נראה דמ"מ שייך למתני של שנים כיון דקתני בה בעל הבית ובעל העליה ובגמ' דמוקי לה בשוכר ומשכיר משום דבאחין שחלקו אין על התתתון לבנות תקרה. ע"כ. [וע' בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש שם בס"ד] ופירש הרא"ש הטעם דהתחתון אינו צריך לתקרה ולמה יתקננו לבעל העליה דכיון דהגג שלמעלה קיים. אדרבה הוא חפץ בפחיתותה מבתקונה כדי שלא ידור בעל העליה על גביו ואי בעי לסלוקי בעל העליה את הגג כדי שיצטרך בעל הבית לתקן התקרה מחינן בידיה. דהגג משועבד לבעל הבית אף כשיש שם תקרה. כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקרה יעברו לבית. ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העליה את גגו שלא יזיקו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אין מחוייב כלל לתקן מעמד רגל לעליון ע"כ. ועיין עוד שם שמיישב מה שהוקשה לתוספות בזה מל' הגמרא:

נפחתה העליה. תקרת הבית שבני עליה דורסים עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שעבד לו הבית כשאמר ליה שעל גבי בית זה. שכל זמן שנתקלקלה עליתו מחמת בית. או יתקן או ידור עמו בבית. אבל אם נפלו כותלי העליה אינו חייב לתקן. ולא ידור עמו בבית. שאין זה הקלקול מחמת הבית. מגיד פ"ה מה' שכירות בשם הרשב"א:

הרי בעל העליה יורד ודר למטה. ל' הר"ב דהא שעבד ביתא לעליה. דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה. והא קא חזי לה לעליה דעליה זו קאמר ליה. רש"י. ועמ"ש במשנה דלקמן:

המעזיבה. עמ"ש במ"ז פ"ק דסוכה: