Tractate Bava Metzia - Chapter 9 - Mishnah 12

אֶחָד שְׂכַר אָדָם וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים, יֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם (דברים כד) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְיֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם (ויקרא יט) לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ, לֹא תְבָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. שָׂכִיר, בִּזְמַנּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, עָבַר זְמַנּוֹ אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. גֵּר תּוֹשָׁב יֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר:

אחד שכר בהמה ואחד שכר כלים. דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך, כל שפעולתו אתך, ואפילו בהמה וכלים:

לא תבעו אינו עובר עליו. דכתיב אתך, לדעתך שלא מדעתו:

המחהו. נתקו מאצלו והעמידו אצל חנוני ואמר לו תן לפועל זה בדינר פירות ואני אשלם, או אמר לשלחני תן לו בדינר מעות:

אינו עובר עליו. דכתיב אתך, ולא שהמחהו אצל חנוני:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל. משום דבעל הבית טרוד בפועליו ולפעמים סבור שנתן והוא לא נתן, שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר:

שלא בזמנו. אף על גב דבעל הבית טרוד בפועליו, כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר, ולא חשיד בעל הבית שהוא עובר על בל תלין:

גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד ע״ז ואוכל נבלות. אין בו משום לא תלין, דכתיב ברישא דקרא רעך, רעך ולא גר תושב:

משום ביומו תתן שכרו. כלומר משום כולה קרא דביומו. דאית ביה עשה דתתן. ולא תעשה דלא תבא וגו'. וכמ"ש לעיל בפירוש הר"ב:

המחהו. פירש הר"ב נתקו וכ"כ רש"י. ונ"ל שהוא מלשון ומחה על כתף ים כנרת דפרשת מסעי שענינו הגיע:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל. עיין בפירוש הר"ב דריש פ"ז דשבועות:

נשבע ונוטל. כתב הר"ב משום דבעל הבית טרוד בפועליו. גמרא ולאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה. דינא הכי. אלא טרוד בעסקיו קאמרינן והכי אמרינן בירושלמי אמר רבי בון בעל הבית ע"י שעסקיו מרובין וכו'. נ"י: וכ"כ התוספות ריש פ"ז דשבועות. ומ"ש הר"ב שקלוה לשבועה מבעל הבית. ופירש אם מודה מקצת הוא דחייב שבועה מדאורייתא. ואפילו היכא דכופר הכל טפי הוה ליה לחיובי בעל הבית שעליו לשלם. שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע. ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית. קאמר דשקלוה. תוספות [דף קי"ב]:

עבר זמנו. כתב הר"ב דכי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר ולא חשיד וכו' וכתבו התוספות וא"ת א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל. לימא בעל הבית איני זוכר עתה. אבל הניחני עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו. כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה. ועוד קשה במודה מקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומדכר שלא ישבע לשקר. ויש לומר דחזקת שאין בעל הבית עובר בבל תלין לא מהני. אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה. ואם היה יכול בעל הבית לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר. לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו. שהרי לא השהה אותו אלא תובעו ממנו בב"ד ולא רצו ליתן לו ושיהו אותו לעמוד השחר. ע"כ:

אם יש עדים שתבעו. פריך בגמרא והא קא תבעיה [ליה] קמן ומסיק דיש עדים שתבעו כל זמנו פירש הרא"ש כגון שכיר יום בסוף הלילה. ושכיר לילה בסוף היום. ופריך ולעולם תו לא פרע ליה. וכי שכיר משהה שכרו כ"כ זמן ארוך. אמר רב *) עוקבא בר חמא כנגד אותו יום של תביעה. פירוש אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד. שהוא כנגד אותו יום של תביעה. אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה. הרא"ש:

גר תושב. כתב הר"ב דכתיב רעך וכו' ומפרש בגמרא דממעטינן גר תושב מרעך ומרבינן בהמה וכלים מאתך ולא אמרינן איפכא. משום דמסתבר לרבות בהמה וכלים שכן ישנן בכלל ממון רעך. גר תושב אינו בכלל ממון רעך: