Talmud - Arachin 13a

בא חרים ונטל חלקו וחלק חביריו שש וכן פשחור וכן אימר התקינו נביאים שביניהם שאפי' יהויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו אלא אשארא:
רב אשי אמר הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדיש לא קא חשיב להו דכתיב (עזרא ד, כד) באדין בטילת עבידת בית אלהנא די בירושלים וכתיב (עזרא ו, טו) ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר דהיא שנת שית למלכות דריוש מלכא ותנא באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא וגלותו עמו דכתיב (עזרא ז, ח) ויבא ירושלים בחודש החמישי היא השנה השביעית למלך:
גופא שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל ואי אתה מוצא (יחזקאל מ, א) בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר וכו' שבע שכיבשו מנלן דקאמר כלב (יהושע יד, ז) בן ארבעים שנה [אנכי] בשלח (אותי) משה עבד ה' [אותי] מקדש ברנע לרגל את הארץ [וגו'] ועתה [הנה] אנכי היום בן חמש ושמונים [שנה] ואמר מר שנה ראשונה עשה משה משכן שניה הוקם המשכן ושלח מרגלים כי עבור ירדן כלב בר כמה הוי בר תמנן נכי תרתין כי קא מפליג נחלות קאמר (יהושע יד, י) בן חמש ושמונים שנה אנכי אישתכח דשבע כיבשו ושבע שחילקו מנלן איבעית אימא מדשבע כיבשו שבע חילקו ואיבעית אימא מדלא משכחת להו (יחזקאל מ, א) ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר:
מתני׳ אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים כדי לשבת ולימים טובים של ראש השנה ומוסיפין עד עולם אין פוחתין משתי חצוצרות מתשעה כנורות ומוסיפין עד עולם והצלצל לבד:
גמ׳ תמידין ומוספין טובא הוו תנא בעלמא קאי ואתמידין לחודיה קאי ומאי כדי לשבת ולימים טובים סימנא בעלמא וה"ק אין פוחתין מששה טלאים

וכן חרים וכן פשחור וכן אימר . ויהויריב שוב לא עלה: רב אשי אמר . לעולם וכן בשניה אמוצאי שביעית קאי ורבנן היא ודקא קשיא לך לעיל דבשביעית חרוב לא קשיא דשית שני קמאי מבנין הבית עד דסליק עזרא וקידש ארץ ישראל לא מנו שמיטין ויובלות דל שית שנין משני הבית משכחת שנת ת"כ בשביעית כיצד ארבע מאה (ושית שנין) תמניא יובלי וארבע סרי שני תרי שבועי ובשנת תכ"א שהיה מוצאי שביעית חרב: ומנלן דעד שית שני לא סליק עזרא דכתיב באדין בטילת וגו' . אלמא בשנת שתים לדריוש התחיל הבנין: וכתיב ושיציא ביתא וגו' . אלמא בשנת שש נשלם הרי חמש שנים ובאותו זמן לשנה הבאה שהיא שנה ששית לבנין עלה עזרא ובא לירושלים בחדש אב ועד תשרי שהוא שבע לבנין לא התחיל למנות: בר תמנן נכי תרתי . דמשילוח מרגלים עד שנכנסו לארץ אינו אלא ל"ח לבד משנת השילוח דהא בשניה ליציאת מצרים נשתלחו: מדלא משכחת ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר . דליהוי יובל אי לא מדלית ארבע עשרה לכיבוש ולחילוק: מתני' מתשעה כנורות . לא אתפרש טעמא: והצלצל לבדו . צלצל אחד היה שם ולא יותר וטעמא מפרש בגמ': גמ' קס"ד כדי לשבת ולשני ימים טובים דווקא קאמר דלהכי בעינן ששה שאם יבאו יחד שבת ושני ימים טובים של ראש השנה ולא יוכלו לבקר יהו להם אילים מזומנים: בעלמא קאי . דבכל ימות השנה נמי בעינן ששה ולאו משום שבת וראש השנה אלא משום דבן בג בג וכדמפרש בסמוך: סימנא בעלמא . שלא תטעה בגירסא שלא תשנה ארבעה או חמשה משום הכי נקט הנך שלשה ימים דבעו ששה תמידין:

שאפי' משמרתו של יהויריב עולה . פרש"י ששוב לא עלה וזהו תימה דמנא ליה ששוב לא עלה דהא משמע שיכול לעלות מדקאמר שאפילו משמרתו של יהויריב עולה ועוד הקשה רבינו אלחנן דהרבה עלו ואין פשוט לנו שלא עלה ואמר רבי דמכל מקום יכול להיות שעלה יהויריב והכא קא פריך הכי משמרתו של יהויריב בשניה מי הואי כי כ"ד היו אלו נגד המשמרות שלא עלו שחלוקות לארבע ועשרים משמרות ושימשו תחתיהם: הנך שית עד דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב . צריך עיון למאי דפירשתי דכי נמי גלו השבטים מנו נמי יובלות כדי לקדש השמיטין א"כ בגלות דבבל קודם דסליק עזרא נמי היו מונין ואמאי התחילו למנות כי סליק עזרא וי"ל דלא דמי דודאי בעוד ישראל על אדמתם כי נמי אין יובל נוהג שמיטה נוהג בחרישה וזריעה והיו מקדשין אבל בגלות לא היו מקדשין כלל שביעית וצ"ע דכי נמי היו בגולה היו צריכין לקדש שביעית מפני שמיטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ואם הוא כך דשביעית אינו תלוי ביובל כי נמי ישראל בגלות ואינן כלל על אדמתן למה לא ימנו שמיטין כמו מקצת ישראל על אדמתן ואף על גב דאין כל יושביה עליה מונין שביעית אף על גב שאין מונין יובל: אותו זמן לשנה הבאה . שהוא שלש (ועשרים) באדר עלה עזרא מבבל ועלה ירושלים בחדש החמישי שאיחר במהלך הדרך מחדש אדר עד חדש אב: כלב כמה הוי בר תמנין נכי תרתין . והקשה רבינו אלחנן והא מנין לנו שבשנה שניה דווקא היה כלב בן מ' שנה דאז הוה כי עבר ישראל את הירדן בר תמנין נכי תרין שמא התחיל שנת הארבעים ואחד שלו ובשילוח מרגלים היה בסוף הארבעים שהרי שנות כלב לא מצינו וכשעברו ישראל את הירדן הוה בר תמנין נכי חד ומנא להש"ס הא דז' כיבשו וז' חילקו ואמר רבי דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דמה לנו לשנות כלב אם לא להודיענו בודאי שז' כיבשו וז' חילקו: מאי כדי לשבת סימנא בעלמא . הכא מפרש מעיקרא דכדי לשבת סימנא בעלמא אבל במנחות פרק התכלת (דף מט: ושם) לא אמר הכי עד דבמסקנא דקאמר התם אמר רבינא לרב אשי הני ששה שבעה הוו דהא איכא צפרא דחד בשבתא דווקא נקט לשבת וה"פ אם היו ב' ימים ראש השנה ביום החמישי וביום ששי ביום הראשון יבקרו התמיד שהוא ארבעה ימים קודם שחיטתו של ה' בשבת ושל יום ו' שהוא שני לר"ה יבקרו ביום שני שהוא ד' ימים קודם שחיטתו וכן של שבת מבקרו ביום ג' ופריך שבעה הוו דהא איכא צפרא דחד בשבתא שגם הוא טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטתו וא"כ היאך יפחתו מז':