Talmud - Arachin 27a

והכא קרא אשכח ודרשי לכתוב רחמנא אם משדה מקנתו אשר לא שדה אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזה מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה:
הכהנים והלוים מקדישין לעולם וכו':
בשלמא גואלין אצטריך לאפוקי מדישראל דלא פרקי אלא עד יובל קא משמע לן דכהנים ולוים גואלין לעולם אלא מקדישין מאי איריא כהנים ולוים אפי' ישראל נמי וכי תימא בשנת היובל עצמה הניחא לשמואל דאמר בשנת היובל עצמה לא קדשה קמ"ל דכהנים ולוים מקדישין לעולם אלא לרב מאי איריא כהנים ולוים אפי' ישראל נמי ולטעמיך בין לפני היובל בין לאחר היובל למה לי אלא איידי דתנא רישא לפני היובל ולאחר היובל תנא סיפא נמי בין לאחר היובל בין לפני היובל ואיידי דתנא רישא אין מקדישין ולא גואלין תנא נמי סיפא מקדישין וגואלין:


הדרן עלך אין מקדישין

מתני׳ המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומר לו פתח אתה ראשון שהבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותנין חומש. מעשה באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה אמרו לו פתח אתה ראשון אמר הרי היא שלי באיסר אמר רבי יוסי לא אמר זה באיסר אלא בביצה שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף אמר לו הגעתיך נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו:
גמ׳ המקדיש שדהו בשעה כו':
אומרין והתניא כופין מאי אומרין נמי כופין ואיבעית אימא מעיקרא אומרין אי צאית צאית ואי לא כופין:
שהבעלים נותנין חומש וכו':
מאי איריא שהבעלים נותנין חומש תיפוק ליה דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה ועוד מצות גאולה באדון חדא ועוד קאמר חדא דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה ועוד מצות גאולה באדון היא ועוד שהבעלים נותנין חומש כו':
מעשה באחד שהקדיש שדהו וכו':
לימא בהא קמיפלגי דר"י סבר שוה כסף ככסף ורבנן סברי שוה כסף אינו ככסף והא קי"ל דשוה כסף ככסף דכולי עלמא שוה כסף ככסף והכא בפודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קמיפלגי ת"ק סבר איסר דאיכא בחומשו שוה פרוטה פרקינן ורבי יוסי כביצה נמי פרקינן:
אמר לו הגעתיך נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו:
סתמא כרבנן:
מתני׳ אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר בעשרים ואחד אומר בשלשים ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו של שלשים ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו של עשרים ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו של עשר מוכרין אותו בשוויו ונפרעין משל עשר את המותר הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים הבעלים קודמין מפני שהם מוסיפין חומש אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת

והכא קרא אחרינא אשכח ודרוש . דהקדישה ואח"כ מת אביו תיהוי אחוזה דאל"כ דלא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה ניכתוב קרא אשר לא אחוזתו ומתרביא הא דר' מאיר דדריש יצתה זו שהיא כבר אחוזה: משדה למה לי . ש"מ לכדאמרינן למדרש הקדישה ואח"כ מת אביו: יצתה זו . שבשעת הקדש היתה ראויה להיות שדה אחוזה: אפי' ישראל נמי . דהא תניא בריש פירקין (דף כד.) מקדישין לפני היובל וכו' (ואי משום דקתני מתני' אין מקדישין פחות משתי שנים לפני היובל הא אוקימנא (שם) דעצה טובה קמ"ל): הניחא לשמואל דאמר . גבי ישראל לא קדשה אצטריך לאשמועי' דגבי כהנים קדשה: אלא לרב . ליכא למימר הכי דמהיכא תיתי לן מקראי: איידי דתנא רישא . ישראל תנא סיפא גבי לוים: מתני' המקדיש שדהו בשעה שאין היובל . בזמן שאין היובל נוהג: פתח אתה ראשון . בכמה אתה רוצה לפדותה ומפני ריוח של הקדש שואלין לו תחלה: שהבעלים נותנין חומש . ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג דבזמן שנוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה שהרי דמיה קצובין בית כור בנ' סלע ובשדה אחוזה קא מיירי ובזמן שאין יובל נוהג נפדית בשוייה כדתניא בשילהי פירקין אין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג: מפני רעתה . שהיתה יציאתה מרובה על השבח: לא אמר זה באיסר אלא . הרי היא שלי בביצה שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף: אמר לו . הגזבר: הגעתיך . הרי היא שלך: גמ' והתניא כופין . את הבעלים לפתוח ראשון: דמצות גאולה באדון . בפ"ק דבכורות (דף יג.): טפי ופריק לה . מוסיף ופודה יותר משאר אדם: מצות גאולה באדון . דכתיב ואם לא יגאל ונמכר בערכך אלמא מצות גאולה קודמת למכירה: והא קי"ל שוה כסף ככסף . דאמרי' בבבא קמא (דף ז.) ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין: הך סתמא . דקתני מפסיד איסר ולא קתני נמצא מפסיד ביצה רבנן היא ולא רבי יוסי: מתני' ממשכנין מנכסיו עשר סלעים . נמצא ביד גזבר עשרים וכן שלשים יתן שלשים הרי חמשים: אמר אחד הרי היא שלי בכ"א . לאחר שאמרו בעלים בעשרים:

מתני' המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג . פירוש בזמן שאין היובל נוהג דאז הוא נפדה בשוייו ויש בו ריוח להקדש לפתוח תחלה הבעלים מפני החומש אבל בזמן שהיובל נוהג הוא נפדה לפי זרעו בנ' סלעים בית זרע חומר שעורים ובשדה אחוזה מיירי ובזמן הבית מיירי דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם ירצה אפי' לכתחלה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריוח להקדש דלאיבוד אזיל כדאיתא לקמן בסוף פירקין (ערכין דף כט.) ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך וא"ת היאך נמצא בזמן שאין היובל בזמן הבית י"ל בזמן שגלו ישראל דבעינן כל יושביה עליה: אמר ר' יוסי כו' . תימה איך היה זה המעשה בימי ר' יוסי והלא ר' יוסי לא היה בזמן הבית ואם כן לא הוצרך לפתוח תחילה בבעלים וי"ל דפליג על פי הקבלה ע"פ שאירע בזמן הבית א"נ אפי' שלא בזמן הבית גאולה בבעלים תחילה כדכתיב (ויקרא כז) אם לא יגאל ונמכר: מאי אומרין כופין . וא"ת מ"ש דצריך כפיה הכא טפי מכל הני דתנן בסוף פ"ק דבכורות (דף יג.) מצות פדייה קודמת למצות עריפה מצות יעידה קודמת למצות פדייה מצות ייבום קודמת למצות חליצה מצות גאולה באדון קודמת (למצות) לכל אדם ומפיק כולהו מקראי התם ולא אשכחן כפייה כי אם בזה וי"ל דשאני הכא דיכול לבא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה: רבי יוסי סבר בכביצה נמי פרקינן . ובפ' הזהב (ב"מ דף נג:) איכא פלוגתא איכא מ"ד בו ובחומשו ואיכא מאן דאמר בו אע"ג שאין בחומשו ונראה דכביצה היינו שוה פרוטה: