Tractate Sanhedrin - Chapter 9 - Mishnah 6

הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא פִרְחֵי כְהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּמַפְצִיעִין אֶת מֹחוֹ בִּגְזִירִין. זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּחֶנֶק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּידֵי שָׁמָיִם:

הגונב את הקסוה. אחד מכלי שרת. מלשון קשות הנסך (במדבר ד׳):

והמקלל בקוסם. המברך את השם בשם עבודה זרה:

והבועל ארמית. נכרית:

קנאים פוגעים בו. המקנאים קנאתו של מקום היו הורגים אותו. והוא שתהיה הנכרית בת נכרית, ובשעת מעשה, ובפני עשרה מישראל. ואם חסר אחד מן התנאים הללו אסור להרגו. אבל ענשו מפורש על פי נביא, יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה. ומלקין אותו ארבע מלקיות מדברי סופרים, משום נדה, משום שפחה משום נכרית, משום זונה:

פרחי כהונה. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם:

בגזירין. בקעיות של עצים:

רבי עקיבא אומר בחנק. נאמר כאן (במדבר א׳:נ״א) והזר הקרב יומת. ונאמר להלן (דברים י״ג:ו׳) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת, מה להלן בחנק אף באן בחנק:

וחכמים אומרים בידי שמים. נאמר כאן יומת, ונאמר להלן (במדבר י״ז:כ״ח) כל הקרב הקרב אל משכן ה׳ ימות, מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים. והלכה כחכמים. ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת, שהכרת יש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי, ומיתה בידי שמים אין לאחר מיתה עליו כלום. ורש״י כתב בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ה) דמיתה בידי שמים ימיו נקצרים ואינו הולך ערירי, כרת אית ביה תרתי, ימיו נכרתים והולך ערירי. ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר, ואלו הן, האוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל תרומה, וזר וטמא וטבול יום ששמשו, ומחוסר כפורים, ומחוסר בגדים, ושלא קידש ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש. קצת מהם נאמר מיתה בהם בפירוש, וקצתם למדום רבותינו מפי הקבלה בגזירה שוה ובהיקש:

הגונב את הקסוה. כתב הר"ב אחד מכלי שרת מל' קשות הנסך. גמרא. כלומר שהקסוה הוא שם מושאל ומצאתי לו חבר במשנה ג' פ"ד דכלים:

והבועל ארמית. כתב הר"ב והוא שתהיה כו' ואם חסר וכו' משום זונה. אם הוא כהן. תוספות:

קנאין פוגעים בו. גונב קסוה רמיז ליה קרא (במדבר ד') ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. פירש"י כבלע את הקדש לשון גנב. שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק. דעיקר קרא בלויים כתיב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן שהיו אהרן ובניו מכסים וכו' ע"כ. ומקלל בקוסם. דמחזי כמברך את השם גמרא סוף ד' פ"ב. ובועל ארמית דהא אשכחן דבר כרת הוא. כדמייתי לי' הר"ב יכרת ה' לאיש [מלאכי ב' י"ב]. גמרא שם:

פוגעין בו. פירש הר"ב הורגים כמו לך פגע בו (מלכים א' ב' כ"ט) רש"י:

כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד וכו'. כלומר להלקות בדין לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים אלא מוציאין וכו'. ואין ממחין עליהם בכך. הרמב"ם פ"ד מהלכות ביאת המקדש. וכתב הר"ב ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר. ואלו הן וכו' קצת נאמר בהם מיתה בפירוש וכו' כדאיתא בגמרא. וז"ל הרמב"ם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר (ויקרא כ"ב) ומתו בו כי יחללוהו ונאמר בטבל (שם) לא יחללו את קדשי בני ישראל [את] [אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ועיין מ"ש במשנה א' ב' דפ"ק דזבחים] וכמו שהחלול האמור בתרומה במיתה. כך חלול האמור בטבל במיתה [ודקדק הר"ב לכתוב תרומה טהורה דבגמרא ממעטינן טמאה מדכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ועיין במשנה ב' פי"ג דזבחים. ובמשנה ג' פי"א דפרה]. וזר שאכל תרומה. לפי שאחר שאמר ומתו בו כי יחללוהו. אמר וכל זר לא יאכל קדש [וכל פרשתא בתרומה קאי שכתוב ובא השמש [וטהר] ואחר יאכל מן הקדשים. דאיירי בתרומה כמ"ש בריש ברכות]. וזר ששימש. מבואר שנאמר וזר הקרב יומת. וטמא ששימש. הוא מה שנאמר בטמאים (שם)וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וזה החלול כמו הנזכר באמרו ומתו בו כי יחללוהו. [וא"ת תיפוק לי משום טמא שנכנס למקדש דבכרת [כדתנן בריש כריתות]. וי"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור דתנן בפ"ב דשבועות. אלא בא בקצרה והפך בצנורא כדאיתא התם בגמרא. תוספות] וטבול יום. מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב (שם כ"א) קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו. ומחוסר בגדים שנאמר בכהנים [שמות כ"ט] וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר. ומחוסר כפורים לפי שנאמר (ויקרא י"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה. מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת. ונתבאר שאין עבודה לטמא. ואם עבד במיתה. ושלא רחוץ ידים ורגלים. מבואר שנאמר (שמות ל') ירחצו מים ולא ימותו. [ושתויי יין שנאמר] יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד (ויקרא י') [ועיין מ"ג פ"ג דכריתות] ולא תמותו. [ופרועי ראש] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ע"כ ל' הרמב"ם. ואלו י"א נמנין כך בברייתא בגמרא [דף פ"ג] ועיין בפירש הר"ב ספ"ק דכלים. אבל תמה אני דלחשוב נמי פרומי בגדים ולהוו י"ב. ומיהו בגמרא אפרועי ראש מייתי לה מדכתיב ביחזקאל [מ"ד כ'] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו. וכתיב בתריה ויין לא ישתו. אתקש פרועי ראש לשתויי יין. מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. וכן העתיק הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות ביאת המקדש. כהן שגדל שערו אסור ליכנס וכו'. ואם נכנס ועבד חייב מיתה וכו' שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע וגו'. ע"כ. וכתב עליו הכ"מ וא"ת מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו י"ל דקרא אפשר לפרשו לרשות. דה"ק קרא אע"פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה. אינכם בכלל חיוב זה. ע"כ. והשתא אתי שפיר דלא חשיב פרומי בגדים בכלל חייבי מיתה בידי שמים דהא בקרא דיחזקאל לא כתיב. אלא דאכתי קשיא לי דכתב שם הרמב"ם דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. הא אם עבד הוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים. ע"כ. ונ"ל דאי לאו קרא דיחזקאל ודאי דליכא למילף דלא תמותו לחיוב מיתה אתא אלא לרשות כדברי הכ"מ. אבל השתא דגלי לן קרא דיחזקאל בפרועי ראש דבמיתה ה"ה פרומי בגדים נמי דכתיב גביה. וזה שדקדק הרמב"ם לכתוב דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'. ולמאי נ"מ תליין אהדדי. אלא משום דמיחזקאל ילפינן דלא תמותו לחיוב אתא. וא"כ פרומי בגדים נמי בחיוב מיתה הן. דהא הך דלא תמותו על פרומי בגדים נמי קאי ובהדיא תניא בת"כ ובגדיכם לא תפרומו ולא תקרעו בגדיכם ולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הן. ע"כ. ש"מ דלחיובא אתא. ומיהו תנא דידן לא מני אלא י"א. הואיל ופרומי בגדים אין לנו בו מקרא מפורש כמו בפרועי ראש. דהא אע"ג דביחזקאל כתיב ביה חיוב מיתה. אפשר דאכתי קרא דלא תמותו לרשות אתא. ומשום פרומי בגדים שאינו אלא רשות. ותו אשכחן במתניתין דספ"ק דכלים דקתני פרועי ראש והוה ליה למתני נמי פרומי בגדים אך עדיין יש להקשות על לשונו שבפירוש המשנה דלא מני אלא י"א משום דנסיב ליה אליבא דתנא דידן. ואפ"ה נסיב ליה לקרא דראשיכם לא תפרעו וגו'. שאם נלמד ממנו לחיוב. ודאי דפרימה נמי אית ביה חיובא וכמו שפסק כן בחבורו שיש בו חיוב מיתה ולחשבוה ויהיו י"ב. וזה צ"ע:

חוץ לעזרה. דבהר הבית מותרין טמאי מתים ומת עצמו. כדפירש הר"ב במשנה ח' בפרק קמא דכלים:

רבי עקיבא אומר בחנק. כתב הר"ב נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן והנביא וגו' יומת. מה להלן בחנק. כמ"ש בריש משנה י' פ"ז:

וחכמים אומרים בידי שמים. כתב הר"ב נאמר וכו' מה להלן בידי שמים דבמאתים וחמשים איש [בשרופים דקרח] כתיב. רש"י. ור"ע סבר דנין יומת מיומת. ואין דנין יומת מימות. ורבנן סברי דנין הדיוט מהדיוט. ואין דנין הדיוט מנביא. ורבי עקיבא כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא: