Tractate Sanhedrin - Chapter 3 - Mishnah 2

אָמַר לוֹ נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא, נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ, נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה וְאָמַר לוֹ דּוֹר לִי בְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ:

נאמן עלי אבא. להיות דיין. אף על פי שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה, כדנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים:

נאמנים עלי שלשה רועי בקר. לדון. דאילו לעדות, רועי בקר כשרים הן:

רבי מאיר אומר יכול לחזור בו. אפילו לאחר גמר דין, לאחר שקבל הדיין העדות ואמר איש פלוני אתה זכאי:

אינו יכול לחזור בו. לאחר גמר דין בלבד הוא דפליגי רבנן עליה דר״מ. דאילו קודם גמר דין מודים חכמים לר״מ דיכול לחזור בו. ואם קנו מידו נמי שמקבל עליו עדות איש פלוני או דינו של איש פלוני, אפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו, שאין לאחר קנין כלום. וכן הלכה:

דור לי בחיי ראשך. נדור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע. ואין צריך לומר ומחול לך מה שיש לי אצלך. ונדר לו או קנו מידו, אע״פ שעדיין לא נדר, אינו יכול לחזור בו, כדברי חכמים. וכן הלכה:

אמר לו נאמן עלי אבא. לשון הר"ב להיות דיין. וכן לשון רש"י. ולשון הרמב"ם פ"ז מהלכות סנהדרין מי שקבל עליו קרוב. או פסול. בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו וכו'. ע"כ. ונראה לי דרש"י נמי לרבותא הוא דנקט דיין. דהא תנן במשנה ד' פרק ו' דנדה. כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד. ואינו כשר לדון. וכן לקמן במשנה ה' ועיין בדבור דלקמן:

רועי בקר. הוא הדין כל בי תלתא דלא גמירי דינא. פסולים. ולרבותא נקט רועי בקר דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו. גמ' סוף דף כ"ה ואפילו לעדות נמי פסלינהו רבנן דקא חזו רבנן דקא מכווני ושרי להו לרעות בשדות אחרים. כדאיתא התם בגמ':

רבי מאיר אומר יכול לחזור בו. כתב הר"ב אפילו לאחר גמר דין לאחר שקבל כו' ואמר איש פלוני וכו' וכן דעת נ"י דלגבי עדות נמי הוי גמר דין כשפסקו ב"ד הדבר על פיהן. אבל הריב"ש סימן ת"ץ כתב שהסכימו הרבה מן האחרונים אשר ראוי לסמוך עליהם דלגבי עדות הוי גמר דין כל שנתקבל עדותן בב"ד וכו' ופסק כן ר"מ איסר לש בהגהותיו לש"ע [ח"מ סימן כ"ב סעיף א']. ואפשר שכן גם דעת הר"ב ודלצדדין נקט דלאחר שקבל העדות הוא גמר דין דקבלת עדות. ודאמר איש פלוני וכו' הוא גמר דין דקבלת הדיין. ועיין מ"ש בדבור דור לי וכו':

אינו יכול לחזור בו. כתב הר"ב ואם קנו מידו וכו' שאין לאחר קנין כלום. גמ'. וכתב נ"י ואע"ג דמיחזי כקנין דברים. אפ"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא [ברפ"ט דב"מ דף ק"ח]. וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקין בפ"ה דב"מ דף ס"ז]. ע"כ:

דור לי בחיי ראשך. כתב הר"ב ואתן לך מה שאתה תובע. וברישא נמי באתן לך מחלוקת. אבל במחול לך אפילו רבי מאיר מודה. וצריכא למתני תרוייהו. נאמן עלי. ודור לי. משום דנאמן עלי וכו' הוי תולה בדעת אחרים [*אבא ואביך] ומצית אמרת דלא גמר ומקני. דמימר אמר מי יימר דמזכי לי ואפילו רבנן מודו ליה לר"מ בהא. צריכא. ודור לי הוה תולה בדעת עצמו [*של בעל דין] ומצית אמרת דבהא אפילו רבי מאיר מודה דאין יכול לחזור. צריכא. גמרא. ומ"ש הר"ב דאצ"ל ומחול לך. כתב הרא"ה ז"ל דלאו דוקא דקא א"ל מחול לך בהדיא דאם כן פשיטא דמהני מדין מחילה גמורה דהא לא בעיא קנין. וכיון דבלאחר גמר דין מחלוקת הא זיכה אותו והויא מחילה גמורה. והיכי ס"ד דר"מ סבר יכול לחזור. אלא ודאי הכא כגון דא"ל תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא. או אביך. הן לפטור. הן לחיוב. שאין בלשון הזה לשון מחילה. וכן הסכימו האחרונים ז"ל. נ"י: