Tractate Sanhedrin - Chapter 7 - Mishnah 6

הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְאֶחָד הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אָתָּה. אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמְכַבֵּד וְהַמְּרַבֵּץ וְהַמַּרְחִיץ, הַסָּךְ, הַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:

אחד העובד. עבודה זרה בדבר שדרך עבודתו בכך:

ואחד הזובח כו׳ ואע״פ שאין דרך עבודתה באחת מארבע עבודות הללו, חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו, אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:

והמקבלו עליו לאלוה. אפי׳ באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה, דכתיב (שמות ל״ב:ח׳) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:

והאומר לו אלי אתה. בפניו. ואתא סיפא לגלויי רישא. דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא שלא בפניו ואפילו הכי חייב:

המגפף. מחבק:

עובר בלא תעשה. לא תעבדם יתירה כתיב:

הנודר בשמו. קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני:

המקיים. נשבע:

עובר בלא תעשה. ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כ״ג):

הפוער עצמו. מתריז רעי לפניו:

זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לבזותו, הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת:

והזורק אבן למרקוליס. שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב, שעובדים אותו נמי בסילוק אבנים:

מרקוליס. חילוף השבח. מר לשון חלוף הוא, כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס, שבח:

זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לרוגמו, חייב חטאת:

העובר ע"ז אחד העובד וכו'. עיין מ"ש במשנה י' בס"ד:

ואחד הזובח וכו'. ולחשוב נמי זורק [דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אע"ג דעבודת פנים הן דלא אשכחן דלהוו עבודות שנעשה לשם ע"ז כדאשכחן הנך. זביחה. ויזבחו לו. (שמות ל"ב). קיטור. אשר חלב זבחימו (דברים ל״ב:ל״ח). ניסוך. ישתו יין נסיכם (שם) אי נמי וקטר לבעל והסך נסכים [ירמיה מ"ד יז] [*ומיהו דם אשכחן בע"ז בל אסיך נסכיהם מדם] (תהלים ט"ז ד') אמר אביי זורק היינו מנסך כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. מנא הני מילי [דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה] דת"ר אילו נאמר זובח יחרם. הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר ת"ל לאלהים בזובח לע"ז הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת"ל (שמות כ״ב:י״ט) בלתי לה' לבדו. ריקן העבודות כולן לשם המיוחד לפי שיצאה זביחה לידון בעבודת פנים. מנין לרבות השתחואה [דלאו עבודה היא בפנים] ת"ל (דברים כ"ב) וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו'. עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל (שמות ל״ד:י״ד) כי לא תשתחוה לאל אחר. יכול שאני מרבה [מהשתחויה כל שהיא דרך כבוד אע"פ שהוא שלא כדרכה] המגפף והמנשק והמנעיל ת"ל זובח. זביחה בכלל היתה. ולמה יצאת. להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה. יצאה השתחויה לידון בעצמה. יצאת זביחה לידון על הכלל כולו. גמרא:

המגפף. הוא שיחבק אותה צורה. תרגום ויחבק לו וגפף לו. הרמב"ם:

[*הנודר בשמו. פירש הר"ב קונם וכו' בשם ע"ז פלונית. כן לשון רש"י ומסיים אם ארחץ]:

והמקיים. כתב הר"ב נשבע. *)ושבועה מתרגם מקיים. רש"י:

זו היא עבודתו. כתב הר"ב ואפי' נתכוין לבזותו וכו' חייב חטאת. בגמרא. אע"ג דמכוין לבזויי. ומש"ה מפרש הר"ב לענין חיוב חטאת. דכיון דלבזויי מכוין לא שייך חיוב מיתה וכ"פ הרמב"ם לענין חטאת בפירושו ובחבורו פ"ג מהלכות ע"ז וכתב הכ"מ דאילו במזיד ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא. ע"כ. ותימה על רש"י שמפרש וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה. וי"ל דדעתו כיון שהתרו בו אע"פ שהוא מוטעה וסובר דאין התראתם כלום כיון שרוצה לבזות. אעפ"כ חייב מיתה דהא התרו ביה. וזו דעת הרמ"ך שהשיג על הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה:

[*למרקוליס. כתב רש"י מצדדין ג' אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן. וקורין אותו מרקוליס. ועובדין אותה בזריקת אבנים. ע"כ. וז"ש הר"ב במר דכנתא בפ' עד כמה במסכת בכורות דף ל'. ומ"ש במר דשרוטה בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ד)]: