Tractate Sanhedrin - Chapter 3 - Mishnah 3

וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין, הַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, וְהַמַּלְוֶה בְרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּתְחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין, חָזְרוּ לִקְרוֹתָן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אֻמָּנוּת אֶלָּא הִיא, אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אֻמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא, כְּשֵׁרִין:

ואלו הן הפסולים. לדון ולהעיד:

המשחק בקוביא. פסול לעדות. לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם, ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים, או בסחורה ואומנות ומלאכה שיש בהן ישובו של עולם:

והמלוה בריבית. אחד הלוה ואחד המלוה שניהם פסולין, דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה:

ומפריחי יונים. אית דמפרשי, מין ממיני השחוק, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה בעל כרחן. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור:

וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה (ויקרא כ״ה:ו׳) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא לסחורה: רבי שמעון אומר וכו׳ בגמרא מפרש מלתיה דר״ש הכי, בתחלה היו קוראים אותם אוספי שביעית כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן היו פסולים לעדות כמו סוחרי פירות שביעית:

משרבו האנסין. השואלין מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה, והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך, חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולים, אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות, כיון שאין אוספים לאצור לעצמן. ולענין פסק הלכה, כל מי שעבר עברה שחייב עליה מיתת ב״ד או כרת או מלקות, פסול לעדות. דמחוייב מיתה נקרא רשע, דכתיב (במדבר ל״ה:ל״א) אשר הוא רשע למות, ובחייבי מלקות כתיב (דברים כ״ה:ב׳) והיה אם בן הכות הרשע, והתורה אמרה (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשינן אל תשת רשע עד. ואם לקה חזר להכשרו, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ואם לקח ממון שלא כדין, אע״פ שאינו חייב ביה לא מיתה ולא מלקות, פסול לעדות, כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית. ואם לקח ממון שיש בו איסור דרבנן, פסול לעדות מדרבנן, כגון מפריחי יונים, וחמסן דיהיב דמי ולוקח החפץ שאין הבעלים רוצים למכרו, והגבאים והמוכסים שלוקחים לעצמן, ומקבלי צדקה מן הנכרים בפרהסיא, אלו וכיוצא בהן פסולין לעדות מדרבנן, ואין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותן. אבל פסולי עדות של תורה אין צריכין הכרזה. וכל הפסולין לעדות בין של תורה בין של דבריהם, אם נודע מענינם שעשו תשובה גמורה והממון שלקחו שלא כדין החזירוהו ועשו סייג וגדר לעצמן באותו דבר שחטאו בו שלא יוסיפו לעשותו עוד, הרי אלו חזרו להכשרן. ומשחקי בקוביא אע״פ שאין בזה גזל אפילו מדבריהם, הם פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין בישובו של עולם ואין בהם יראת שמים. ודוקא שאין להם מלאכה ואומנות אלא היא. כדברי רבי יהודה. וכן הלכה. ואימתי חזרתן, משישברו פספסיהן ויקבלו עליהם דאפילו בחנם לא עבדי:

ואלו הן הפסולים. פירשו התוס' דפסולי דרבנן קא חשיב. וכמ"ש בשמם בסוף פ"ק דר"ה. ומש"ה כתבו דל"ג הכא ועבדים דאינהו פסולים מדאורייתא מק"ו. כמ"ש שם. וכתב הרמב"ם ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות. אבל הם רבים. יארך לפרשם. והנה לך שני עיקרים כוללים רובם וכו'. כמ"ש הר"ב ולענין פסק הלכה וכו'. וקשיא לי מ"ש שם הר"ב בפסק הלכה דמלוה ברבית פסול דאורייתא ואילו בסוף פ"ק דר"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ"ל דהכא מפרש כסלקא דעתייהו דתוס' דמתני' באבק רבית. אבל ברבית קצוצה פסולים דאורייתא. וכן דעת הרמב"ם פ"י מהלכות עדות. אי נמי דעת הר"ב כנ"י שכתב דמתני' לוה אצטריכא ליה דפסול מדרבנן. משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח. ודוקא בקצוצה. אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה. אלא המלוה. ע"כ:

המשחק בקוביא. פי' הר"ב לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם. ועיין בפירושו לסוף פ"ק דר"ה ומ"ש שם:

והמלוה ברבית. כתב הר"ב אחד הלוה וכו'. והא דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמ'. ומ"ש הר"ב דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה סוף פ"ה דב"מ. ואע"ג דהתם תנן ערב ועדים נמי שעוברים בלא תשימון. [לא תשימון] לאינשי למלוה ולוה משמע להו. הרא"ש וכ"כ המגיד פ"ד מהלכות מלוה. והכ"מ כתב בפ"י מהלכות עדות. דלא מפסלינן לעדות כשאינו בן מלקות או חמור ממלקות. אא"כ נטל ממון. ע"כ. [*ועל כל הלאוין של רבית אין לוקין מפני שניתן להשבון. כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלוה ולוה]:

ומפריחי יונים. כתב הר"ב אית דמפרשי אם תקדים יונתך וכו' ואע"ג דהיינו משחק בקוביא. תנא תולה בדעת יונו. ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכא. דאי תנא תולה בדעת עצמו. התם הוא דלא גמר ומקני. דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אבל תולה בדעת יונו. אימא לא. ואי תנא תולה בדעת יונו. דאמר בנקשא תליא מלתא. ואנא ידענא לנקשא טפי. אבל תולה בדעת עצמו אימא לא. צריכא. גמ'. ומ"ש הר"ב ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים וכו'. ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור. גמרא. ופירש"י דלא זכה בהן בעל השובך. דממילא קאתו ורבו להתם:

וסוחרי שביעית. פי' הר"ב דניתן לאכילה ולא לסחורה. ועיין עוד בפירושו לסוף פ"ק דר"ה:

חזרו לקרותן סוחרי שביעית. כתב הר"ב משרבו האנסים וכו' והיו צריכין לאסוף וכו'. כדמשכחת לה נמי שהתירו לחרוש משום כן. כדתנן במשנה ב' פ"ד דשביעית. וכמ"ש שם הר"ב. ועיון מ"ש שם בשם התוס':

אמר רבי יהודה אימתי וכו'. אמשחקי בקוביא קאי כמ"ש הר"ב בסוף פסק הלכה וכן דעת הרמב"ם והטור. ולפירוש הראשון דמפריחי יונים. קאי נמי אדידהו. ומ"ש הר"ב בפסק הלכה פסול לעדות. וכ"ש לדון. ומ"ש הלכה כרבי יהודה. גמ' [דף כ"ו]. וכתבו התוס' דדוקא כשמעות שניהם על הדף שקורין אישקקי"ר בלע"ז שהמקום קנוי למי שהרויח לקנות המעות. אבל אותם המשחקים באמנה אפי' הקנו זה לזה לא קנו דאסמכתא גמורה היא. ואין קנין מועיל בה. ע"כ. [ומ"ש] ואם לקח ממון שלא כדין וכו' כגון גנב וגזלן. דנתנו להשבון. ואין בהם מלקות. ומ"ש ומלוה ברבית. כתבתי בזה בריש משנתינו ומ"ש וחמסן דיהיב דמי. דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומ"ש והגבאים והמוכסים שלוקחין לעצמן כפירש"י. וכתבו התוס' דמיירי שהחזירו דאי לאו הכי פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרו. ועוד דכיון דעדיין הם עוסקים בגבאות [ובמכס] חשודים לחזור לקלקולם. ע"כ. ומ"ש ומקבלי צדקה מן העכו"ם בפרהסיא. ואפשר ליה לאתזוני בצנעא. ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה. חיותיה הוא. גמרא. ומ"ש הר"ב ואימתי חזרתן דמשחקי בקוביא. משישברו פספסיהן בברייתא דף כ"ה. ופירש"י שברי עצים והן מרלי"ש בלע"ז. ע"כ. ונ"י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספם. קרויה כן: