Tractate Sanhedrin - Chapter 1 - Mishnah 5

אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרִיּוֹת לַשְּׁבָטִים, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר, וְלֹא שְׁלֹשָׁה, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתָּיִם:

את השבט. רובו של שבט שעבדו עבודה זרה במזיד, אין דנין אלא בב״ד של שבעים ואחד. דכתיב (דברים י״ז:ה׳) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, ואי אתה מוציא את השבט אל שעריך, אלא בבית דין הגדול:

ולא את נביא השקר. גמר דבר דבר מזקן ממרא, כתיב הכא (שם י״ח) אשר יזיד לדבר דבר, וכתיב בזקן ממרא (שם י״ז) כי יפלא ממך דבר, מה זקן ממרא בב״ד הגדול דכתיב (שם). וקמת ועלית, אף נביא שקר בב״ד הגדול:

ולא את כהן גדול. דאמר קרא (שמות י״ח:כ״ב) את הדבר הגדול יביאו אליך, דבריו של גדול יביאו אליך. ומשה במקום שבעים ואחד קאי:

ואין מוציאין למלחמת הרשות. כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק, קרויה מלחמת הרשות:

אלא בבית דין של שבעים ואחד. דכתיב בדוד (ד״ה א׳ כ״ז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע. אחיתופל זה יועץ, בניהו בן יהוידע זו סנהדרין, שהיה מופלא שבכולן וכולן נגררים אחריו:

על העיר. ירושלים. שקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל:

והעזרות. קדושתן גדולה מקדושת ירושלים. ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית דין של שבעים ואחד, דאמר קרא (שמות כ״ה:ט׳) ככל אשר אני מראה אותך וגו׳ וכן תעשו, לדורות. מה משכן קדוש על פי משה שהוא במקום סנהדרי גדולה, אך לתוספת עיר ועז. רות על פי סנהדרי גדולה:

ואין עושין סנהדראות לשבטים כו׳ כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום שבעים ואחד קאי:

אין עושין עיר הנדחת כו׳ דכתיב (דברים י״ז:ה׳) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, לבית דין שבעירך, ואי אתה מוציא את כל העיר אל שעריך, אלא לשער המיוחד:

בספר. עיר המבדלת בין ארץ ישראל לארץ העמים, דכתיב מקרבך, ולא מן הספר. וטעמא דקרא, שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל, לפיכך אין מניחין העיר תל עולם כמשפט עיר הנדחת אבל הורגין את יושביה בלבד:

ולא שלש. עיירות. עיר הנדחת בב״ד אחד ובמקום אחד, כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושים:

לא את השבט. כתב הר"ב דכתיב והוצאת וגו'. ועיין בפירושו לאין עושין עיר הנדחת וכו':

ולא את נביא השקר. כתב הר"ב גמר דבר דבר מזקן ממרא וכו' מה זקן ממרא בב"ד הגדול דכתיב וקמת ועלית וכו' פי' עלייתו הוא דהוה בשבעים ואחד. אבל מיתתו בעשרים ושלשה. כשאר דיני נפשות. כדאיתא בגמרא דף ט"ז. ופירש"י דהא לא תני במתני' ולא את זקן ממרא ע"כ. ועיין בפרק בתרא משנה ד'. ומ"ש שם בס"ד. ומשום דגמרו של זקן ממרא לא היה בב"ד של ע"א. להכי לא תני המראתו. כדתנן בפרק בתרא. ואע"ג דדוקא בע"א. וכן סוטה דתחלתה בע"א. כדתנן בפ"ק דסוטה משנה ד' היו מעלין אותה לב"ד הגדול. גמרה לא היה בשבעים ואחד. ולפיכך לא תני לה במתני' דהכא כ"כ התוספות פ"ק דסוטה דף ז' [ד"ה מה להלן] אבל מדידת עגלה ערופה לא הוצרכו לתרץ. אע"ג דתחלתה נמי ג' מבית דין הגדול היו יוצאים כדתנן בריש פרק בתרא

[ד' מ"ד] דסוטה דכיון דג' היו יוצאים לא שייך למיתני ע"פ ב"ד של ע"א דאף תחלתו בג' מהם היו. אבל הרמב"ם בריש פ"ה מהלכות סנהדרין קרי ליה ע"פ ב"ד של ע"א שכתב מדידת החלל אינה אלא ע"פ ב"ד הגדול. לדידיה צריכים לתרץ דלא תני במתניתין משום דגמרו דהיינו עריפה לא היה ע"פ ב"ד הגדול כדתירצו התוס' באינך:

ולא את כהן גדול. כתב הר"ב דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך וגו'. [עמ"ש בר"פ דלקמן] ומשה במקום ע"א קאי. שהוא היה דן קודם מינוי הסנהדרין כל מה שהיו הסנהדרין דנין אח"כ ולא נתמנו הסנהדרין אלא להקל' מעליו. ורש"י כתב לקמן גבי עשיית סנהדראות משה במקום ע"א קאי שהיה שופט ודיין ע"פ הדבור. ושקול כסנהדרי גדולה שבירושלים:

ואין מוציאין למלחמת וכו'. עיין במשנה ד' פ"ב. ומה שכתבתי שם. וכתב הר"ב דכתיב בדוד ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע וכן הוא בגמרא [ד' ט"ז ע"ב] וכן בפירש"י. אבל בקרא כתיב בד"ה א' כ"ז יהוידע בן בניהו. וכתבו התוס' דה"ג ר"ת בגמ'. ומ"ש אחיתופל זה יועץ. גמ'. וכה"א (שמואל ב ט״ז:כ״ג) ועצת אחיתופל אשר יעץ. ותמיהני דה"ל להביא קרא דלעיל מהך קרא דואחרי אחיתופל דכתיב (ד"ה א כ"ז) ואחיתופל יועץ למלך. ומ"ש הר"ב בניהו בן יהוידע זו סנהדרין בגמ' וכה"א (שם יח) בניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי. ופירשו התוס' דמייתי ראיה דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע אביו. כרתי ופלתי הם סנהדרין. ע"כ. וכתבו עוד דבניהו בתחלת מלכות דוד הוא אביו של יהוידע זה שבסוף מלכות דוד:

אין מוסיפין על העיר כו'. כתב הר"ב שקדושתה גדולה מקדושת שאר א"י כדתנן בספ"ק דכלים:

אלא ע"פ ב"ד של ע"א. כתב הר"ב דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. לדורות. גמ'. ותמהו התוספות למה לי וכן תעשו הא גבי סנהדרי שבטים אמרינן דבעי ע"א כדאשכחן במשה דמוקי סנהדראות והוא במקום ע"א קאי. אע"ג דלא כתיב התם וכן תעשו. ועוד קשה דבפ"ב דשבועות תנן דאין מוסיכין על העיר ועל העזרות. אלא במלך ונביא וע"א. ופירש שם בקונטרס [וכן הר"ב] דיליף ממשה דבעי כל הני. מה"ט נמי נבעי מלך ונביא בהעמדת סנדראות. ויש לומר דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך. ע"כ. וכתבו התוספות שם בשבועות דף ט"ו דהא דלא תנן הכא מלך ונביא משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. ע"כ. ואין להקשות דא"כ מאי קשיא להו בהעמדת סנהדרין דלמא אין הכי נמי דבעי מלך ונביא. אלא דלא חשיב כו'. הא ליתא. בשלמא הוספת עיר דנשנה בשבועות אתי שפיר דלא תני הכא. אבל סנהדרי דלא תני בשום דוכתא ודאי משום דליתא. וכן יש לתרץ בואין מוציאין למלחמה אדתנן במשנה ד' פרק דלקמן. וכתבו עוד התוס' וא"ת וכלים נמי נבעי ע"א [דהא כתיב בהאי קרא תבנית כל כליו] וי"ל דכתיב (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם למעוטי. ולגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעי לדורות דומיא דמשה. ע"כ:

ואין עושין סנהדרין לשבטים. שנא' (דברים ט״ז:י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך. ומ"ש הר"ב כדאשכחן במשה כו' בעצת יתרו. רש"י:

ואין עושין עיר הנדחת כו'. כתב הר"ב דכתיב והוצאת את האיש וגו'. איש כו' ואי אתה מוציא את כל העיר. ואפ"ה איצטריך לעיל למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר אחת משני שבטים דכיוצא בזה כתבו התוס' אהא דמרבינן שופטים לכל שבט ושבט אע"ג דמרבינן לכל עיר ועיר:

ואין עושין עיר הנדחת בספר. כתב הר"ב דכתיב מקרבך כו' וטעמא דקרא כו' ור"ש הוא דדריש טעמא דקרא והדרן לקושיא שהקשיתי לשאול במ"ה פ"ב דיבמות דהר"ב לא ס"ל כר"ש. ומצאתי בזה שבכאן שהעתיק הרמב"ם הך טעמא דקרא בפ"ד מהלכות עכו"ם וכתב הכ"מ וי"ל ומאחר. ורבינו לא סבירא ליה כר"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנים אותה לא ה"ל לכתוב האי טעמא. אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל. וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומרים דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק. ראה רבינו לכתבו. ע"כ. ועמ"ש מ"ז פ"ג דפרה:

בספר. תרגום לחוף ימים (בראשית מ״ט:י״ג) על ספר ימיא. הרמב"ם:

ולא שלשה. כתב הר"ב בבית דין אחד ובמקם אחד. כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושין. והכי נמי בב"ד אחד. כלומר כל זמן שסנהדרי זו קיימת. אבל מתו אלו ונתמנו אחרים. עושין. ועיין בכ"מ פרק ד' מהלכות עכו"ם שהאריך ליישב סוגית הגמרא בזה ולא העתקתיו שאין זה מכונת החבור:

ולא שלשה. דכתיב עריך הרי שתים אמור. הא מה אני מקיים אחת. אחת ולא שלש. וכתבו התוס' [אית] להקשות דלשתוק מאחת ואנא ידענא מעריך שנים ולא שלש. דתפסת מועט תפסת. ע"כ:

אחת או שתים. וכה"ג תנן בריש פרק ב' דיומא ושם פירש הר"ב למאי איצטריך למתני אחת. וכדאיתא התם בגמרא [ד' כ"ג]. והתוס' נדחקו לפרש גם כאן. אבל לפירוש הר"ב ודעת הרמב"ם דמחמירים לעשות בשנים ושלשה מקומות גם בב' וג' בתי דינין. אין דבריהם עולים. ונראה לי דהיינו לאשמועינן שתים דומיא דאחת דאע"ג שהן כאחת שהן מקורבים ועומדים על הספר שבין גליל ליהודה. אחת מזה ואחת מזה עושין. ודוקא שתים. אבל שלשה בכה"ג לא. וכדמסיק הכ"מ בפרק ד' מהלכות עכו"ם: