Tractate Sanhedrin - Chapter 1 - Mishnah 3

סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּאוּנִין, בִּשְׁלֹשָׁה. נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, בִּשְׁלֹשָׁה. הַהֶקְדֵּשׁוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין, בִּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן. וְהַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָהֶן:

סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כ״ז:כ״ג) ויסמוך את ידיו עליו. ולאו דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי. ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ. וכתב הרמב״ם שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא״י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. והדבר צריך הכרע:

ועריפת העגלה בשלשה. דכתיב (ויקרא ד׳:ט״ו) זקני העדה, מיעוט זקני שנים, ואין ב״ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלשה:

ורבי יהודה אומר בחמשה. וסמכו, שנים. זקני, שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה:

מצות חליצה בשלשה. דכתיב (דברים כ״ה:ט׳) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, זקנים, שנים. ואין ב״ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי שלשה. ושנים אחרים שמוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:

מיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה, צריך שיהיה בשלשה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק:

נטע רבעי. אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני, ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער ידוע:

ההקדשות. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:

הערכין המיטלטלין. הרי שאמר ערך פלוני עלי, ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין, צריך שלשה לשום אותן מטלטלים:

אחד מהן כהן. דבערכין כהן כתיב (ויקרא כ״ז) כערכך הכהן:

והקרקעות. ואם אין לו מיטלטלין ובא ליתן קרקע, צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן:

ואדם כיוצא בהן. ואם אמר דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו, צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו:

סמיכת זקנים. כתב הר"ב מנוי הדיין. שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים. מנלן. אילימא מדכתיב ויסמוך אי הכי תסגי בחד. וכי תימא משה במקום ע"א קאי. אי הכי ליבעי ע"א. גמרא [דף י"ג ע"ב]. והיינו דלא התנה הר"ב שהשנים צריך שיהיו ג"כ סמוכים וכן מבואר בפי' הרמב"ם ובחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. וכתב שם הכסף משנה דהיינו טעמא דכיון דאסיקנא בקשיא דלא מצינו למילף דבעינן שלשה מוקמינן לשלשה דתנן. דהיינו אחד סמוך. ושנים אף על פי שאינן סמוכים. ומ"ש הר"ב ולאו דבעי למסמך ידיה וכו'. גמרא. ולא אתפרש טעמא. ומ"ש קרו ליה רבי. מסיים בה בגמרא ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות. והעתיק כן הרמב"ם בפירושו ובחבורו [שם]. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם שבזמן הזה אם היו מסכימים כל החכמים וכו'. מסיים בה בפירושו שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם. לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך.על כל פנים. [*אמר י"ט לשון זה עיקר. ולא כמו שנמצא בחבורו בדפוס ישן גם חדש בריש פ"ד מהלכות סנהדרין שיהיה אחד מהם סמוך] והקב"ה ייעד שישובו כמ"ש (ישעיה א' כ"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. אח"כ יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלי ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם. והרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל תומתם לפני בא המשיח. כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. ע"כ. ומ"ש הר"ב והדבר צריך הכרע הוא גם כו מלשון הרמב"ם בחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. ויראה לי הטעם לפי שאפשר לדחות הראיה שכתב שהרי ייעד הש"י ג"כ (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא ולשתי הדעות שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים. הנה ביאתו קודם ביאת המשיח והרי הוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים אע"פ שאינם סמוכים וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בהלכות סנהדרין הרי לא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד. אי זה אחר זה. ואחר כך יעשה הוא והשבעים. ב"ד הגדול. ויסמכו בתי דינים אחרים. ע"כ. ושוב מצאתי קרוב לזה בתשובה לר"ל בן חביב נדפסת בסוף תשובותיו והאריך מאד ע"ש:

ועריפת עגלה. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בשלשה כדתנן [ריש] פרק עגלה ערופה. ג' מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו'. והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני שלשה וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי. תוספות [דף יד] :

בשלשה. לשון הר"ב ועריפת העגלה בשלשה דכתיב זקני העדה. וכן לשון הרמב"ם. ודברי תימה הן שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתיב. אבל בעגלה ערופה נפקא לן מדכתיב זקניך. כדתנן בהדיא בר"פ עגלה ערופה. ולולי שגם בפירוש הרמב"ם כתוב כן הייתי מוחק מפירש הר"ב שתי אלו המלות. ועריפת העגלה. דהשתא בשלשה דכתיב זקני העדה. יהיה מוסב על סמיכות זקנים כפי פירוש הראשון שכתב הר"ב שהוא סמיכותם על ראש פר העלם דבר. אבל לפי שהרמב"ם אינו מפרש שם סמיכת זקנים אלא לענין מנוי הדיין בלבד קשה להגיה כך בפירושו. ומזה הטעם בעצמו קשה גם להגיה כן בדברי הר"ב לפי שנראה מבואר שאחרי שלא כתב הני פסוקי דדרשי בה בפרשת עגלה ערופה ואיתנהו נמי הכא בגמרא. ש"מ שנמשך בזה גם כן אחר הרמב"ם. ואעפ"י שבפירוש סמיכת זקנים כתב גם כן פירוש פר העלם דבר. מ"מ אח"כ חזר בו ולא כתב אלא שטת פירוש הרמב"ם ולפיכך לא שלחתי ידי להגיה אחרי שהדברים מראין בעצמן שאינו טעות סופר המעתיק. אלא שהוא ממכתב יד הר"ב והרמב"ם בעצמן. אע"פ שדבריהם תמוהין. ואי אפשר להולמן וליישבן. ושוב ראיתי להר"ב והרמב"ם במשנה ז' פרק ט' דמנחות. שהעתיקו דרשא דוסמכו על סמיכת זקנים על הפר. וכתב עוד שם הרמב"ם דהיינו פירוש סמיכת זקנים דהכא:

רבי יהודה אומר בחמשה. כתב הר"ב דכתיב וסמכו שנים. גמרא. ורבי שמעון הכתיב וסמכו ההוא מיבעי ליה לגופיה. ורבי יהודה גמר ראש ראש מעולה. כלומר לא לכתוב אלא ידיהם על ראש הפר. ואנא גמיר סמיכות מוסמך ידו על ראש העולה. ורבי שמעון ראש ראש לא גמיר. והוי אמינא מאי על בסמוך. [ולא צריך למסמך ממש] [עיין משנה ה' פרק י"א דמנחות] ומ"ש הר"ב והלכה כר' יהודה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולכאורה בתרתי הלכה כרבי יהודה. בין בסמיכת זקנים. בין בעגלה ערופה. אלא שבחבורו ריש פ"ד מהלכות סנהדרין פסק לענין מנוי הדיין בשלשה. והכ"מ נתן טעם דסבירא ליה להרמב"ם דר"י לא פליג אלא בסמיכת זקנים על פר. ואין נראה כדבריו מתוך פירוש המשנה שהרי הוא לא פירש אלא במנוי הדיין בלבד. ואי נמי מפרש בפר. הרי גם בזה מצאנו לו בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות שפוסק דסמיכת פר בשלשה. וכ"כ ג"כ הרמב"ם והר"ב בפירוש משנה ז' פרק ט' דמנחות. וזה ממה שצ"ע שבעגלה ערופה פוסקים כר' יהודה כמ"ש כבר בריש פרק ט' ממסכת סוטה. ובסמיכת זקנים פוסקים דלא כר"י. ואע"פ שבעגלה ערופה סתם לן תנא כר"ש וכ"ש סמיכת זקנים. דלא נשנה אלא בפלוגתא דר"ש ורבי יהודה. וקיימא לן דר"ש ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כמ"ש שם. וצריך לי עיון טובא. [*ועיין [מ"ש] בפ"ט דסוטה משנה א']:

החליצה. עיין בריש פרק י"ב דיבמות במשנה ופירושה:

והמיאונין בשלשה. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ומיאונין דרבנן. דמדאורייתא אפילו טיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב (דברים כ"ב) את בתי נתתי לאיש הזה. רש"י. ומ"ש הר"ב ביבמות מוכח. בגמרא ריש פרק י"ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כמאן דאמר בשנים. ולפיכך לשון מוכח שכתב הר"ב אינו מדוקדק. ועיין מ"ש בזה בסוף פ"ב דיבמות:

שאין דמיו ידועים. כתב הר"ב כגון פירות והרקיבו [*גמרא. ולא קאי אלא אמעשר שני ולא על נטע רבעי]. כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דמעשר שני מהטעם שכתבו שם הר"ב. וכן הר"ש. דנטע רבעי לעולם אין דמיו ידועים דמצריך לפחות היציאה. וזה הטעם נראה יותר ממ"ש התוספות דהיינו טעמא מתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועים. ע"כ:

בשלשה. דמידי דממונא הוא:

ההקדשות בשלשה. מנא לן. וכי תימא משום דכתיב בהו שלשה כהנים בפדיון בהמה דהיינו פדיון הקדש. והוא הדין לשאר הקדשות. קרקעות דכתיב בהו ד' תסגי בד'. ואנן תנן הקרקעות תשעה וכהן. אלא משום דמשלמי בהו י' דפררה אחרונה היא ובתשלום פרשת קרקעות כבר נשלמו י' כהנים. ותלמד התחתונות מעליונות. ולכהן תהיה אחוזתו לא מנינן. דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעי שיתא. קשיא. גמרא עם פיירוש רש"י. ומשום דאפילו בדבר שדמיו ידועין בעינן שלשה. להכי פרכינן מנא לן. דאי לאו הכי ודאי לא גרע ממעשר שני ונטע רבעי. אי נמי משום דהני כהנים דכתיבי בפרשה ממלאי למשרה כהנים דבעינן גבי קרקעות. להכי ס"ל דאזלינן בתר מנינא דהני כהני. וקשיא ליה ליבעי שיתא כדמסיק. כך נראה בעיני:

הערכין המטלטלין בשלשה. פירש הר"ב הרי שאמר ערך פלוני עלי וכו' ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה וכו'. וסברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מאי טעמא דלמא טעי עיולי נמי דלמא טעי. גמרא:

רבי יהודה אומר א' מהן כהן. כתב הר"ב דבערכין כהן כתיב. ובגמרא לרבנן כהן למה לי קשיא. ונראה לי שזה שכתב הר"ב בערכין. לאו דוקא אלא ה"ה נמי דפליג ר' יהודה אהקדשות. דהא בהקדשות נמי כהן כתיב כדלעיל:

והקרקעות. כתב הר"ב ואי אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקעות וכו'. ובפ"ד דמגילה משנה ג' מפרש הר"ב והקרקעות אם בא לפדותן וכפירש"י שם גם כאן. והכי מסתברא דהא הני כהני דכתיב בפרשת קרקטות במקדיש קרקעות ובא לגאלן כתיב. אבל פירוש הר"ב דהכא. הוא פי' הרמב"ם דבכאן ובמגילה. ובחבורו פרק ח' מהלכות ערכין כתב וזה לשונו כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו. אין מעריכין אותו אלא בעשרה. ואחד מהן כהן. שהרי כהן כתיב בפרשה. ע"כ:

תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן. כל זה מבואר כבר במשנה ג' פ"ד דמגילה: