Tractate Sanhedrin - Chapter 7 - Mishnah 5

הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ הַשֵּׁם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. נִגְמַר הַדִּין, לֹא הוֹרְגִים בְּכִנּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִים כָּל אָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ, וְהוּא אוֹמֵר, וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ:

עד שיפרש את השם. ויברך השם בשם. שנאמר (שם כ״ד) ונוקב שם ה׳ בנקבו שם, שינקוב השם בשם:

בכל יום. כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים:

היו דנין אותן בכינוי. כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר קרוי כינוי בלשון חכמים. ובלשון מקרא, כי לא ידעתי אכנה (איוב ל״ב:כ״ב):

יכה יוסי את יוסי. אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי״ם, לכך מכנה שם בן ארבע אותיות ליוסי:

נגמר הדין. ובאים ב״ד לומר חייב הוא, לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:

אלא מוציאים את כל האדם לחוץ. דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:

וקורעין ולא מאחין. עולמית. תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה ניכרת, אבל שאר תפירות מותר:

אף אני שמעתי כמוהו. ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם:

והשלישי אומר. אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת:

עד שיפרש השם. [*פירש"י שיזכור את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו. אלא שמע שם יוציא מפי אחר וברכו. פטור. ע"כ. ומ"ש הר"ב ויברך השם בשם. [*ברייתא ומ"ש הר"ב] שנאמר ונוקב שם ה' בנקבו שם. [*הכי מפרש שמואל להברייתא] ופירש"י להכי אהדריה בהאי קרא. לומר לך עד שיקוב שם בשם. ע"כ. ועיין מ"ש במ"ח. ובגמרא מסקינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דאמר קרא (שם כ"ד) ויקוב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא. ודלמא עד דעבד תרווייהו. [פירושו באותיותיו ופירושם. דכתיב (במדבר א׳:י״ז) אשר נקבו בשמות. וברוכי]. לא סלקא דעתך דכתיב (ויקרא כ״ד:י״ד) הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל. שמע מינה חדא היא:

יכה יוסי וכו'. כתב הר"ב אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות וכו'. אם שמע לא קרא בפירוש רש"י שהרי בפירש"י כתוב כל זה. ולשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות ע"ז שם בן ד' אותיות. אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יהו"ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ע"כ. ומדברי רש"י בגמרא [דף ס'] נראה שדעתו שם ההויה. ומהא דכתבו רש"י והר"ב דיוסי עולה בגימטריא אלהים. ורש"י מסיים והיינו יכה זה את זה ע"כ. נראה שדעתם שהשם שיברך וכו'. לא בעינן שיהא שם המיוחד גם כן אלא סגי אם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כמו אלהים. וכ"כ הרמב"ם ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים. אבל הכ"מ כתב שצ"ע מנא ליה הא דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד ושהרמ"ה השיג ג"כ עליו בזה. ושחכמי לוני"ל טענו בעד הרמב"ם. ע"כ. ועיין מ"ש סוף פ"ד דשבועות [ד"ה המקלל] :

אמור מה ששמעת בפירוש. כתב הכ"מ בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני. אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל. ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתב הרמב"ם זה. ע"כ. ולי נראה שבדין השמיטו הרמב"ם משום דכיון דבגמרא דידן לא חש לפרושי הכי ש"מ דס"ל לגמרא דידן דאין ה"נ שהיה צריך שיאמר ממש הלשון כאשר שמעו. דאילו סברה גמרא דידן דמתני' לאו כמשמעה ה"ל לפרש הואיל שיש לנו מקום לטעות ולהבין שיאמר [ממש] הלשון כאשר שמעו ואתיא חורבה מינה. אלא ודאי דאין הכי נמי דכמשמעות המשנה הוא שיאמר בלשון ההוא ששמעו ממש. ולענין קושית הירושלמי וכי אמרינן ליה גדוף נ"ל דלא קשיא דכשאומרים לו כן. לא לגדוף מכוונין. לא אנו ולא הוא. אלא כדי לקיים מצות סקילה במברך השם ומצותו אינה מתקיימת אלא בכך. ולפיכך נתחייב לומר לו שיפרש. מידי דהוה אסוטה שצותה התורה בפירוש שימחק שמו הגדול במים ומפני הספק. כ"ש בכאן שלעדים שיעידו הוא ודאי שזה נתחייב מיתה. ויש לנו לקיים המצוה להמיתו. והרי אינה מתקיימת אלא בכך:

והריינין עומדין. דאמר קרא. ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא (שופטים ג' כ'). והלא דברים קל וחומר ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי. עמד. ישראל ושם המפורש עאכ"ו. גמ':

וקורעין. גמרא דכתיב (מלכים ב' י"ח ל"ז) ויבא אליקים בן חלקיהו ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים פירש רש"י על הגידופים ששמעו מפי רבשקה כדכתיב אשר שלחו מלך אשור לחרף אלהים חי (שם י"ט ד'). והא דלא תנן שהעדים קורעים לפי שאין חייבים בקריעה שכבר קרעו בשעה ששמעו. ברייתא. ופרכינן וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוה הא קא שמעי השתא. ומשני לא ס"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיה ויקרע את בגדיו (שם י"ט א') המלך חזקיה קרע. והם לא קרעו. ותמהו התוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום היו דנין את העדים בכינוי. ע"כ:

ולא מאחין. אתיא קריעה קריעה. כתיב הכא וקרועי בגדים וכתיב התם ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים (מלכים ב' י"ב) ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים. איני יודע שהם קרעים. ומה תלמוד לומר קרעים מלמד שהן קרעים לעולם. גמ'. ולשון מאחין כתבתי במשנה ז' פ"ג דמ"ק:

והשני אומר אף אני כמוהו. אמר ריש לקיש ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות. ומעלה הוא דעבוד רבנן [שהצריכו העדים לפרש עדותן כדתנן במשנה ו' פ"ג לענין דיני ממונות. ומשנה ד' פרק ה' לענין דיני נפשות] והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול. הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא. [בתמיה] :

והשלישי אומר וכו'. כתב הר"ב אתיא כמ"ד מה שנים וכו' במשנה ז' פרק קמא דמכות: