Tractate Sanhedrin - Chapter 10 - Mishnah 6

וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְגוֹ' (דברים יג). אִם אֵין לָהּ רְחוֹב, עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ, כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ. וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ (שם). שְׁלָלָהּ, וְלֹא שְׁלַל שָׁמָיִם. מִכָּאן אָמְרוּ, הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבָּהּ יִפָּדוּ, וּתְרוּמוֹת יֵרָקְבוּ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנֵזוּ. כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אַתֶּם עוֹשִׂים דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם מַעֲלִין עוֹלָה כָלִיל לְפָנָי. וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (דברים יג), לֹא תֵעָשֶׂה אֲפִלּוּ גַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא תִבָּנֶה עוֹד, לִכְמוֹ שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִבְנֵית, אֲבָל נַעֲשֵׂית הִיא גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (שם), שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. אָבְדוּ רְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם, נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם:

היתה רחובה חוצה לה. אם מקום קיבוץ בני העיר היה חוצה לה, כונסים אותה לתוך העיר, שצריך לעשות לה רחוב בתוכה:

רחוב. פלטיא גדולה:

הקדשות שבתוכה יפדו. כלומר אין נשרפים אלא צריכים פדייה כשאר כל ההקדשות:

ותרומות ירקבו. בגמרא מוקמינן לה בתרומה ביד כהן, דממון כהן הוא וחל עליה איסור דעיר הנדחת. ומיהו לא היו התרומות נשרפים כשאר שללה, דלא מזלזלינן בה כולי האי, לפיכך ירקבו. ואם תרומה ביד ישראל היא, שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת:

ומעשר שני. אע״ג דממון ישראל הוא שהרי הוא נאכל לישראל, הואיל וקודש אקרי, לא ישרף אלא יגנז:

כליל לה׳ אלהיך. אמר רבי שמעון וכו׳ גרסינן. ולא גרסינן שנאמר כליל לה׳ אלהיך:

לא תיעשה גנות ופרדסים. דעוד, לגמרי משמע:

כמו שהיתה. בישוב בתים:

אבל נעשית היא גנות ופרדסים. והלכה כר״ע:

עושין לה רחוב. דרחובה דהשתא נמי משמע. גמרא:

ההקדשות שבתוכה יפדו. אם הם בדק הבית כמו שאוכיח בסמוך:

ותרומות ירקבו. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן לה בתרומה ביד כהן וכו'. ואם תרומה ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת. וז"ל הרמב"ם בסוף פ"ד מהלכות עבודה זרה מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף. ע"כ. כלומר ולא דמי להקדשות דתנן בהם יפדו. דאותן הן דבדק הבית שאין להם אלא קדושת דמים ורש"י פירש שבעיר אחרת. כלומר לכהן שלא הודח עמהן. וקשה לי דמאי מהניא דהא הוי נכסי צדיקים שבתוכה. אלא משמע לי שבעיר אחרת דוקא. דקיימא לן שללה. ולא שלל חברתה שבתוכה.

מעשר שני. כתב הר"ב אע"ג דממון ישראל הוא. לא דקיימא לן הכי. דהא בהדיא פסק הר"ב במשנה ג' פרק ד' דמעשר שני כמאן דאמר ממון גבוה הוא. אלא אפילו למ"ד דממון ישראל הוא קאמר:

יגנזו. ולא סגי להניחם שירקבו כמו בתרומה. משום דמעשר שני וכן כתבי הקדש הכל מותרין בה ונהנין בהן. חששו שאם יניחום שיהנו מהם. מה שא"כ תרומה דליתא אלא לכהנים. וכהנים זריזין הן. ולא יהנו ממנה [*לפי הא דכתבתי משמא דגמרא במשנה ג' פ"ח דברכות]:

כל זמן שהרשעים בעולם. מאן רשעים אמר רב יוסף גנבי. גמרא [דקי"ג]: