Tractate Sanhedrin - Chapter 11 - Mishnah 2

זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶם לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת. תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת, פָּטוּר, נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ:

שלשה בתי דינין היו שם. בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית:

אחד יושב על פתח הר הבית. הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל, לפני עזרת נשים:

ואחד יושב. למעלה הימנו, כשעברו עזרת נשים ובאים לפתח עזרת ישראל:

ואחד יושב בלשכת הגזית. שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקודש וחציה בחול:

באים לזה שעל פתח הר הבית. זקן זה שהורה בעירו ונחלקו ב״ד שבעירו עליו והזקיקן הכתוב לעלות לירושלים, באים הוא וב״ד שבעירו לזה ב״ד שעל פתח הר הבית, שהרי בו פוגעים תחלה:

תלמיד שהורה לעשות. תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על ב״ד שבעירו ובאו לב״ד הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחלה, פטור, שאין להם לסמוך על הוראתו, והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב״ד, כדילפינן מכי יפלא ממך, במופלא שבב״ד הכתוב מדבר:

נמצא חומרו קולו. חומר העבירה שעבר והורה אע״פ שלא הגיע להוראה מוסף על ההמראה שהמרה על פי בית דין, היא נעשית לו קולא לפוטרו מן המיתה, שאם היה זקן שהגיע להוראה והמרה על פי בית דין היה חייב מיתה:

אחר יושב על פתח הר הבית. כתב הר"ב הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים. וכן פירש"י. ונראה שסברתם לקרב הבתי דינין אל המקום היותר מקודש שבאפשר. ולפיכך פירש פתח הר הבית. הוא הפתח אל העבר שלפנים ששם מתחלת עזרת נשים ולא בפתח שאל העבר שבחוץ. והרמב"ם בפ"ג ובפ"א מהלכות ממרים ובפ"א מהלכות סנהדרין כתב לשון המשנה:

כך דרשתי וכו' כך לימדתי וכו'. אין להוכיח מהכפל דחדא במחלוקת מפי השמועה וחדא במחלוקת בדבר שבסברא. שהרי בגמרא דמסקינן דבשניהם נעשה זקן ממרא לא הוכיחו כן מכפל הלשון. אלא יש לפרש דל' דרשה כלומר לרבים בבית המדרש. ול' לימוד לתלמידיו שמשמשין לפניו בביתו. א"נ מדרש משמעות דורשין ולימוד מהמדות שהתורה נדרשת בהן. ובערך דרישת המשמעות נקראו לימוד. והראשון נראה לי עיקר:

אם שמעו אומרים להם. ר"ל אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו וכו' עד שיגיע הדבר לב"ד הגדול. ואם ב"ד הגדול מקובלים בדבר ההוא יודעים מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו שום דבר ידונו בו כפי הסברות והקישות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. הרמב"ם בפירושו. ולומר שהשני בתי דינין אינן רשאין להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו ולא זולת. וזה לפי שלא נאמר ע"פ התורה אשר יורוך. אלא בסנהדרי גדולה היושבים במקום ר"ל בלשכת הגזית. כדדרשינן וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. וכתבו התוספות בפ"ק דעבודה זרה דף ח' וא"ת ירושלים נמי איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני דכתיב במקום אשר יבחר ה'. וי"ל דלגבי דיני נפשות לא איקרי מקום אלא לשכת הגזית. שהיתה חציה בקדש וחציה בחול. והיינו טעמא משום דבעינן סנהדרין סמוך לשכינה. וה"נ אמרינן כל המעמיד דיין שאינו הגון. כאילו נטע אשירה אצל מזבח דכתיב שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה'. ע"כ. וא"כ אינו נעשה ממרא אפילו לא ישמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם שע"פ קבלתם כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם ונ"ל שזהו שהכריחו להרמב"ם. שבחיבורו פ"ג מהלכות ממרים כתב בענין אחר וז"ל ובאין לב"ד שעל פתח הר הבית. אומרים להם ב"ד כך הוא הדין אם שמע וקבל מהן מוטב וכו'. וכתב הכ"מ נראה שהוא מפרש אם שמעו זקן ממרא [ובית דינו] וקבלו לעשות כדברי אותו ב"ד אומרים להם סברתם. ע"כ. והא דהרמב"ם מהפך וכותב אם שמע אחר שאמרו להם. לפי שקבלתם הראשונה לשמוע לא סגי שהרי אם אח"כ יחזור לשמועתו ולמודו אינו נעשה ממרא אלא שכוונת המשנה אם שמעו וקבלו דהיינו בין קודם שיאמרו בין אחר שיאמרו אלא שאם לא יקבלו עליהם מעיקרא אין להם לזקוק לאמירה כלל שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע לכך נקט התנא אם שמעו קודם שאמרו להם. והרמב"ם נקטיה בסיפא לפי שעיקר השמיעה צריך שתהיה גם לאחר האמירה דאי לאו הכי לא מהני ולא מידי והניח השמיעה הראשונה במשמע מכלל הדברים דאי לא שיקבלו לשמוע מעיקרא פשיטא שלא יהיו נזקקין לומר להם. כלומר כיון שאין בידם להכריח אלא תולה בעצמו של הזקן ובית דינו לשמוע ולקבל:

אלו ואלו באים וכו'. אבל באותם היושבים ראשונה לא אמרו אלו ואלו באים לפי שגם השניים אינם אלא של כ"ג כמו הראשונים. אבל הרמב"ם כתב בין בהראשונים. בין בשניים כולן באים וכו':

חזר לעירו וכו'. ואם הורה לעשות חייב. ואפילו הוא אמר ג"כ מפי הקבלה. כמ"ש לעיל. והטעם כתב הרמב"ם בחבורו [פי"ג] שהתורה חלקה להם כבוד. וסיים בפירוש משנה דלקמן כמו שחייבה המקלל אביו ואמו מיתה. לכבוד אביו ואמו. ע"כ. ועקביא בן מהללאל שעמד בשמועתו כדתנן בספ"ה דעדיות ולא נהרג לפי שלא הורה לעשות. גמרא:

תלמיד שהורה לעשות וכו'. כתב הר"ב והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב"ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב"ד הכתוב מדבר. וכן לשון רש"י בפירוש במופלא שבב"ד מומחה לב"ד. וסיים למעוטי תלמיד. וסיימו התוספות ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתי. ע"כ. עיין (בפירוש הר"ב) [צ"ל מש"כ] *)במשנה ה' פ"ק דמכילתין. ומשנה ד' פ"ק דהוריות. וז"ל הרמב"ם [בפירושו] במופלא ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה: