Tractate Taanit - Chapter 2 - Mishnah 8

כֹּל הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית דְּלֹא לְמִסְפַּד, לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מֻתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אָסוּר. דְּלֹא לְהִתְעַנָּאָה בְהוֹן, לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו מֻתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מֻתָּר:

כל הכתוב במגילת תענית. ימים שנעשו בהם ניסים לישראל בבית שני וקבעו ימים טובים. אית יומא דלא להתענאה בהון בלבד ואית יומי דחמייי טפי דלא למספד בהון. ואותן שהן חמורים ואסורים בהספד. לפניו אסור בהספד, דלמא אתי למעבד הכי ביו״ט גופיה. לאחריו מותר דכיון דעבר יום טוב לא חיישינן. ואנן קיי״ל דבטלה מגילת תענית, וכל אותן הימים הכתובים שם דלא להתענאה ודלא למספד, כולן מותרין בהספד ותענית, חוץ מחנוכה ופורים שאסורין בהספד ותענית. וימים שלפניהם ואחריהם מותר:

כל הכתוב במגילת תענית. כתב רש"י מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא. וכתב הר"ב דאנן קי"ל דבטלה מגילת תענית. בגמ' פ"ק דר"ה דף י"ח וי"ט שבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם אין ב"ה קיים מותרים מפני שאבל היא להם אבל חנוכה מפרסם ניסא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוה והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו. ופורים. קיימו וקבלו היהודים כדכתיב באסתר.