Tractate Taanit - Chapter 4 - Mishnah 5

זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה. בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז, בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה. בַּחֲמִשָּׁה בְאָב, בְּנֵי פַרְעֹשׁ בֶּן יְהוּדָה. בְּשִׁבְעָה בוֹ, בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. בַּעֲשָׂרָה בוֹ, בְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִין. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּנֵי זַתּוּא בֶן יְהוּדָה, וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת. בְּעֶשְׂרִים בּוֹ, בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל, בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְנֵי פַרְעֹשׁ שְׁנִיָּה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל וְקָרְבַּן מוּסָף וְקָרְבַּן עֵצִים:

זמן עצי הכהנים והעם. כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם, והתנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם. וביום שמביאים העצים מביאים עמהם קרבן נדבה ועושים אותו היום יום טוב, וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ו׳:ט״ז,) והגורלות הפלנו על קרבן העצים וגו׳ להביא לבית אלהינו בעתים מזומנים לשנה:

וכל מי שטעה בשבטו. ולא היה יודע עם מי ילך, ילך עם בני זתוא:

ובני גונבי עלי. מפרש בגמרא שפעם אחת גזרו האויבים שמד על ישראל שלא יביאו בכורים למקדש והושיבו שומרים בדרכים על כך, ועמדו אנשים כשרים שבאותו הדור והביאו סלי בכורים וחפו אותם בקציעות דהיינו תאנים יבשים ונושאים על כתפם עלי, הוא עץ גדול עשוי כעין בוכנא שכותשים בו הדייסא והיו רגילין לכתוש בו הקציעות לעשות מהם עגולי דבילה, וכשהיו פוגעים בשומרים אומרים להם אנו הולכים לעשות שני עגולי דבילה במכתשת שלפנינו בעלי זה שעל כתפינו, וכך היו מביאין בכורים לירושלים. ועל שם כך נקראו בני גונבי עלי כלומר גונבי לב השומרים, בעלי שעל כתפם. ובני קוצעי קציעות על שם שחותכין עגולי הדבלה במקצועות. ואלו האנשים הכשרים עצמן עמדו פעם אחרת שגזרו שמד שלא להביא עצים למערכה, ותקנו סולמות והיו אומרים לשומרים ליטול שני גוזלות משובך זה שלפנינו בסולם זה שעל כתפינו אנו הולכים, ועל שם כך נקראו בני סלמאי הנתוצתי, שהיו נותצים הסולמות אחר שעברו מן השומרים, ומביאין מהן עצים למערכה. וכל אלו מביאין עצים עם בני זתוא:

שבו בני פרעוש שניה. שלאחר שסיימו מטילין פייסות איזה באחרונה, כדכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים:

שהיה בו הלל. לפי שאחד בטבת חל בחנוכה לעולם, ובחנוכה גומרים את ההלל. אבל הלל דר״ח שאין קריאת ההלל בו אלא מנהג בעלמא, לא דחי מעמד. ומהאי טעמא לא חשיב ר״ח ניסן דאית ביה נמי הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים:

זמן עצי הכהנים והעם שהתנדבו משלהם כו'. כמ"ש הר"ב. ועיין ברפ"ד דשקלים מה שכתבתי בס"ד ומה שכתב שהביאו עמהם קרבן נדבה פי' במשנה ג' פ"ק דמגילה עולת נדבה:

בני ארח בן יהודה. פירוש משבט יהודה. וכן בן בנימין פירוש משבט בנימין. כי אלו השני שבטים הגלו לבבל והם שעלו. וכן פירש בגמרא בבני דוד בן יהודה שהוא דוד המלך שהוא מבני יהודה ובני יונדב בן רכב הוא מבני יתרו חותן משה ונזכר בירמיה סי' ל"ה. [*ושוב מצאתי כך בתוספות ספ"ג דעירובין [מ"א ע"ב]] :

בעשרים בתמוז. לפי שאותן שהתנדבו באחד בניסן ספקו עד כ' בתמוז. רש"י:

ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות. דבקציעות בלבד לא היו יכולים להנצל מהשומרים. שהרחוקים הביאו גרוגרות וצימוקים לבכורים כדתנן במשנה ג' פ"ג דבכורים:

שבו בני פרעוש שניה. נראה שהאחרונים שהביאו בכ' באלול לא הספיקו אלא עד אחד בטבת ולא נמצאו מי שהתנדבו והטילו גורלות. והנה אין אחד מהמביאים שהביא רק לשני ימים כי אם בני פרעוש ועכשיו שעלה הגורל להם הביאו לשלשה חדשים: