Tractate Taanit - Chapter 4 - Mishnah 8

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

כט״ו באב. שבו כלו מתי מדבר בשנת המ׳. ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל. ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה. ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה לפי שמאז תש כחה של חמה, שאין בה כח ליבש העצים מלחותן:

ויוה״כ. שבו נתנו לוחות האחרונות, והוא יום מחילה וסליחה:

שאולים. שכולן שואלין, אפילו עשירות, שלא לבייש את מי שאין לו:

טעונים טבילה. קודם שילבשום. לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה:

יוצאות וחולות. כמו, אז תשמח בתולה במחול (ירמיה ל״א):

במלך שלמה. הקב״ה שהשלום שלו:

אמו. כנסת ישראל:

זה מתן תורה. יוה״כ שבו נתנו לוחות אחרונות:

זה בנין בית המקדש. שנתחנך ביוה״כ:

כחמשה עשר באב. פירש הר"ב שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' פירש רש"י דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו' היו מתים הרבה מהם בתשעה באב ובשנת הארבעים לא מת אחד מהם. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. [חזרו ושכבו בקבריהן בלילות] עד ליל חמשה עשר כיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהן ידעו שחשבון החדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. ע"כ. ותמיהתם זאת לפי שהש"י אמר (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. וסברו שמספר הארבעים יתחילו מהשנה שהיתה בה שלוח המרגלים ואילו היה כן לא כלו להם כל המ'. אבל הש"י התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כל ימי היותם במדבר. ומ"ש הר"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יו"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון. ומ"ש לפי שמאז תשה כו' ליבש העצים וחיישינן שיגדלו תולעים בעצים וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ו דשקלים:

וביום הכפורים. פירש הר"ב שבו נתנו לוחות אחרונות. שבי"ז בתמוז שיבר הלוחות כדלעיל. ובי"ח טחן העגל וחזר ועלה. וארבעים יום התנפל. ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות [כמפורש בפרשת עקב]. חשוב י"ב דתמוז דהוא חסר בההוא שתא. ושלשים דאב וכ"ט דאלול הרי ע"א. ותשעה דתשרי הרי שמנים [יום]. וליל צום השלים כנגד הלילה שאחרי י"ז בתמוז. דלא הוה בחושבנא דהא ביום הי"ח עלה. הוה ליה שמונים שלמים לילה ויום. ובקר יו"כ ירד שהוא י' בתשרי. רש"י:

שא נא עיניך וראה כו'. היפיפיות שבהן היו אומרות כך שאין האשה אלא ליופי ואל תתן עיניך כו'. המיוחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן וכו' שאין אשה אלא לבנים. וכשיהיו בניך מיוחסים הכל קופצים עליהם בין זכרים בין נקבות כ"פ הרמב"ם. והכי איתא בברייתא בגמרא:

אשה יראת ה'. שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה' שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות. וכיוצא בזה כדמוכח ברפ"ק [צ"ל פרק בתרא] דקדושין והנהו חציפין דדרי נינהו כדאמרינן מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא. א"נ מיוחסות דהכא היינו אנשי חיל יראי ה' כדרך שקורין גם בזמנינו מיוחסים אותם שיש בהם גדולים בחכמה ויראה. ושאין במשפחתם חכמים ויראי ה' אותם בשם יקראו שאינם מיוחסים:

ואומר תנו לה כו'. גם זה הפסוק היו אומרות. ולא שייך למפרך מאי ואומר:

וכן הוא אומר צאנה וכו'. רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות:

זה בנין בית המקדש. פירש הר"ב שנתחנך ביוה"כ. כלומר שגם יוה"כ היה בתוך ימי החנוך. כדמוכח במלכים א' סימן ח' ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפורש בגמ' דמ"ק דף ט' דשבעת ימים היה החינוך קודם לשבעת ימי החג. ונמצא שבשבעה בתשרי שהם שני ימים קודם יוה"כ התחילו ימי החינוך. ומ"מ מקרי יוה"כ יום שמחת לבו. דלא למעוטי שאר יומי אלא שעל כל פנים היה הוא יום חדוה ושמחת החינוך. ואין לומר שעל בית שני נדרש בכאן דהא כתיב בעזרא ו' ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר וגו' ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהנא דנא בחדוא וגו' ויעשו בני הגולה את הפסח. ובנין הורדוס דוחק לומר. לפי שסיפר יוסף בן גוריון בפרק נ"ה מספרו בענין חנוך הבית שעשה אותו היום משתה בכל שנה ושנה בכל מדינות יהודה. וזה א"א ביום הכפורים:

סליק לה מסכת תענית