Talmud BavliArachin 20b : Youtube
Rabbi Dr. Moshe WeisblumYoutube
1 video class :
Arachin Page 20b
Arachin 20b - Guemara
מהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אישתעבוד נכסי קמ"ל כיון דעמד בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא:
מתני׳ שור זה עולה ובית זה קרבן ומת השור ונפל הבית פטור מלשלם שור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם:
גמ׳ א"ר חייא בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר מיתיבי שור זה עולה השור הקדש ומועלין בו מת או נגנב אינו חייב באחריותו שור זה עלי עולה השור הקדש ומועלין בו מת או נגנב חייב באחריותו מי אלימא ממתניתין דאוקימנא דקאמר דמי ה"נ דקאמר דמי והא מדסיפא דקאמר דמי רישא דלא קאמר דמי דקתני סיפא דמי שור עולה השור חולין ואין מועלין בו מת או נגנב אינו חייב באחריותו אבל חייב באחריות דמיו רישא וסיפא דקאמר דמי רישא דאמר יקדיש השור לדמיו וסיפא דקאמר לכשיבאו דמיו יקדשו והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם א"ר יהודה אמר רב הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם איכא דאמרי אמר ליה רב פפא לאביי ואמרי לה רמי בר חמא לרב חסדא כמאן כרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמר ליה ואלא כמאן ואיכא דמתני לה אהא המשכיר בית לחברו ונתנגע אף על פי שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית
Comments from Rashi on Masechet Arachin Page 20b
מהו דתימא . אע"ג דעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי: גלויי מלתא בעלמא הוא . לגלות מהו חייב והואיל ונידר קיים אמדינן ליה: מתני' ובית זה קרבן . לבדק הבית: ונפל הבית . קודם שהחזיק בו גזבר: גמ' לא שנו . דכי אמר עלי חייב לשלם אלא דאמר דמי עלי דאם אבד השור הדמים לא אבדו דהא לא אמר דמים הללו ולא היו בעין: עלי להביאו . לטרוח עד שיתקרב: ה"נ דקאמר דמי . וכדאוקימנא לקמן דאמר יקדש שור זה לדמיו והדמים עלי עולה הלכך השור קדוש דהאמר יקדש השור ואם מת חייב באחריותו דהאמר עלי והכא ליכא למימר כדאמר לעיל דהתם כיון דאמר זה למפטר נפשיה מאחריות אתי ועלי אטורח הבאה קאי אבל הכא דלא הוו דמים קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי אאחריות קאי והאי דקאמר זה הכי קאמר שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו: השור חולין . דלא הקדיש אלא מעות דמי השור לכשימכר: אינו חייב באחריותו . שהרי לא נמכר ונמצא שלא הקדיש כלום: אבל חייב באחריות דמיו . אם נמכר השור וקדשו הדמים ואבדו חייב באחריותו: רישא דאמר יקדש השור לדמיו . והלכך חייב באחריותו שהרי חל קדושת דמים על השור והוא קיבל עליו אחריות דמיו והאי עלי אחריות הוי הואיל ואדמים קאי ודמים לא הוו קמיה דלימא הללו: סיפא דאמר לכשיבואו דמיו יקדשו . הלכך אינו חייב באחריותו דכיון דמת השור ולא בא לכלל דמים נמצא שלא הקדיש כלום: ר"מ היא . דתניא הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' ר"מ אומר מקודשת: ואיכא דמתני לה . להא דרב יהודה ואביי ורמי בר חמא: אע"פ שחלטו כהן . שאמר טמא הוא ועומד לנתץ כל זמן שלא נתצו אומר לו משכיר לשוכר הרי שלך לפניך ולא אשכיר לך בית אחר שהרי בית שהשכרתי לך קיים: נתצו . כהן חייב משכיר להעמיד בית אחר לשוכר דמשום מזליה דמשכיר הוא שנחשד על הגזל או על צרות העין:
Comments from Tosafot - Arachin 20b
אמר ר' חייא בר רב ל"ש אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר . כלומר לטרוח עד שיתקרב וא"ת א"כ רישא דמתני' דקתני שור זה עולה מת השור פטור מלשלם [לאשמועינן] אפילו אמר עלי (נראה כן) הדין [כן] דפטור מלשלם כדמסיק ר' חייא בר רב ואור"י דכולה מתני' בין רישא בין סיפא מיירי דאמר דמי וה"פ דמתני' דמי שור זה עולה דמי בית זה קרבן מת השור נפל הבית פטור מלשלם כיון דלא אמר עלי אבל אמר דמי שור זה עלי עולה דמי בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם והכי איתא בפ"ק דר"ה (דף ו. ושם) איזהו נדר ואיזהו נדבה נדר דאמר עלי נדבה דאמר הרי זו מה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו והא דתניא במתני' שור זה נראה דרבותא אשמועינן דאע"ג דאמר זה כיון דאמר עלי חייב באחריותו ואר"י דלכאורה משמע דכי אמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור הוא חולין ואין בו קדושה דדמי לאומר דמי שור של פלוני עלי דגוף השור הוא חולין דאין אדם מקדיש שור חבירו ולא דמי למקדיש זכר לדמיו דאמר בתמורה (דף יט: ושם) דקדוש קדושת הגוף דמגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה קדושת הגוף דהתם מיירי כדאמר יקדש שור זה לדמיו וה"נ איתא בסמוך בשמעתין דכי אמר יקדש השור לדמיו דגוף השור קדוש: מיתיבי שור זה עולה כו' שור זה עלי עולה השור הקדש ומועלין בו מת או נגנב (אינו) חייב באחריותו . אלמא לא אמרינן עלי להביאו קאמר וקשיא לר' חייא ומשני מי אלימא ממתניתין דאוקימנא דקאמר דמי הכא נמי דקאמר דמי וקשה לפי מה דפי' דגופו חולין ובהא ברייתא קתני דשור קדוש ולפי מה דפירש"י הכא ניחא וזה לשונו הכא נמי דקאמר דמי וכדאוקימנא לקמן דקאמר יקדש השור לדמיו והדמים עלי עולה הלכך השור קדוש דהא אמר יקדש השור ואם מת חייב באחריותו דהא עלי אמר והכא לא אמר עלי להביאם קאמר דכיון דלא הוו דמים קמיה ולא אמר דמים הללו עלי עולה ליכא למימר כדאמר לעיל דהתם כיון דאמר זה למפטר נפשיה מאחריות קאתי ועלי אטורח הבאה קאי אבל הכא דלא הוו הדמים קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי אאחריות קאי והא דקאמר זה ה"ק שור זה יהיה הקדש עד שאמכרנו ואביא דמיו. עכ"ל רש"י: והא מדסיפא דקאמר דמי רישא דלא קאמר דמי דקתני סיפא כו' . וה"ה דהוה מצי למיפרך בהדיא מסיפא אמתני' לפי מה דפי' ר' חייא בר רב דקתני בסיפא דמי זה עלי עולה השור חולין ואין מועלין בו מת או נגנב אינו חייב באחריותו ובמתני' תנן דחייב לשלם אלא לפי מה שהתחיל לאקשויי מרישא סיים קושייתו עלה ולפי התירוץ ניחא הכל [אבל] קשיא על הא דאיתא בפ' בתרא דחולין (דף קלט. ושם) המקדיש מנה לבדק הבית ונגנב או שאבד רבי יוחנן אמר חייב באחריותו עד שיבא ליד הגזבר ורשב"ל אמר כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה וקדשי בדק הבית אע"ג דאמר עלי לא מחייב והא תנן האומר שור זה עולה בית זה קרבן מת השור ונפל הבית פטור לשלם שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם ומאי קפריך הא דרשב"ל מיירי כשהפריש המנה שהקדיש ומש"ה קאמר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואינו חייב לשלם וההיא דמתני' בשלא הפריש כלום ומש"ה קתני דחייב לשלם דהא אוקימנא דהשור גופיה חולין ונראה דלית ליה להאי סוגיא דהתם הא דר' חייא בר רב דמוקי למתני' בדמי לכך נראה לר"י דהכא במתני' דגוף השור קדוש כמו מקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף ולא דמי לאומר שור חבירו עליו דאין גופו קדוש דהתם אין אדם יכול להקדיש ממון חבירו ומיהו כל מה דמצי למתפיס ביה הוא מתפיס אבל הכא שהשור שלו כי אמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור קדוש והשתא ניחא דפריך בפרק בתרא דחולין (ג"ז שם) מהאי מתני' ארשב"ל דכיון דגוף השור קדוש הוי כמו הפרישו ודמי למקדיש מנה לבדק הבית וניחא נמי בשמעתין דפריך מברייתא דשור זה עלי עולה וכו' ומשני דקאמר והשור הוי הקדש כדקתני וה"נ מתני' הוי גוף השור הקדש ומיהו תימה קצת אמאי צריך לאוקמי כדמסיק רישא דאמר יקדש שור לדמיו בלא"ה נמי כיון דאמר דמי שור זה עלי עולה הוי גוף השור הקדש וצ"ל דה"פ רישא כי הוה אמר יקדש שור לדמיו והוי שור הקדש ועי"ל דהא דאר"ח בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה פי' דאמר יקדש שור לדמיו ודמיו עולה והוי גוף השור קדוש ובהכי ניחא כולה שמעתא וניחא נמי האי דפ"ב דחולין (ג"ז שם) ופריך ממתני' דהכא אר' שמעון בן לקיש דכיון דגוף השור קדוש הוי כאילו הפריש ודמי למקדיש מנה לבדק הבית: אע"פ שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך . אור"י דמהכא משמע דבית מנוגע המוחלט מותר בהנאה ומש"ה אומר לו הרי שלך לפניך דדמי להא דתנן פרק האומנין (ב"מ עח. ושם) שכר חמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך דאי אמרינן דבית הנחלט אסור בהנאה אם כן הוי כי מתה או נשברה דתנן התם חייב להעמיד לו חמור אחר וקשה למורי מהא דאמר בתורת כהנים גבי בגדים צרעת ממארת תן לה מארה שלא יהנה ממנו משמע דאסור בהנאה וכן משמע בפרק מצות חליצה (יבמות קג:) א"ר פפא משמיה דרבא [סנדל] המוסגר לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופרש"י שם דסנדל המוסגר לא תחלוץ בו לכתחלה משום גזירה דסנדל המוחלט מיהו אם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אלמא משמע סנדל המוחלט אסור בהנאה וצ"ל דאין הכי נמי דהוא אסור בהנאה והא דאמר הכא דאומר לו הרי שלך לפניך היינו כגון דא"ל בית זה וכיון דהוא בעין אינו חייב להעמיד לו בית אחר מיהו הוא הפסיד שכרו והוי כמו מתה או נשברה דאמר התם חייב להעמיד לו חמור אחר ופרש"י שם או יפסיד שכרו:
Arachin 20b - Mishnah translated into english
This is necessary lest you say: Although the one who took the vow stood in judgment before he died and the court obligated him, since the object of his vow was not assessed before he died, the property of the one who vowed is not liened to the debt, and consequently the heirs are not obligated to pay. Therefore, the mishna teaches us that the property of the one who took the vow was liened, since he stood in judgment while he was still alive, and the assessment of the object of the vow is considered to be a mere disclosure of the matter, which can be performed after the death of the one who vowed.
MISHNA: In the case of one who says: This bull is consecrated as a burnt offering, or: This house is consecrated as an offering, and the bull died or the house collapsed, he is exempt from paying his commitment. But in the case of one who says: It is incumbent upon me to give this bull as a burnt offering, or: It is incumbent upon me to give this house as an offering, if the bull died or the house collapsed, he is obligated to pay its value.
GEMARA: Rabbi Ḥiyya bar Rav says: The Sages taught in the mishna only that one who said: It is incumbent upon me to give the monetary value of this bull as a burnt offering, is obligated to pay its value if it dies. But if he said: It is incumbent upon me to give this bull as a burnt offering, since he said: This, thereby referring specifically to that animal, and then the bull died, he does not bear financial responsibility for its loss. And as for his statement: It is incumbent upon me, he did not intend to accept financial responsibility for the loss of the bull. Rather, he meant to say: It is incumbent upon me to bring this bull as an offering to the Temple.
The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 3:11): With regard to one who says: This bull is consecrated as a burnt offering, the bull is consecrated property and one who benefits from it is liable for misuse of consecrated property. If the bull dies or is stolen, he does not bear financial responsibility for its loss. If one says: It is incumbent upon me to give this bull as a burnt offering, the bull is consecrated property, and one who benefits from it is liable for misuse of consecrated property. If the bull dies or is stolen, he bears financial responsibility for its loss, despite the fact that he did not vow to give the monetary value of the bull.
The Gemara answers: Is the baraita stronger than the mishna, with regard to which we established that it is referring to a case where he says: The monetary value of the bull? Here too, in the case of the baraita, he says: It is incumbent upon me to give the monetary value of this bull as a burnt offering.
The Gemara objects: But from the fact that the latter clause of the baraita is referring to a case where he says: Monetary value of, it may be inferred that the first clause of the baraita is referring to a case where he does not say monetary value. As it teaches in the latter clause of the baraita (Tosefta 3:12): With regard to one who said: It is incumbent upon me to give the monetary value of this bull as a burnt offering, the bull is non-sacred property and one who benefits from it is not liable for misuse of consecrated property. If the bull dies or is stolen, he does not bear financial responsibility for its loss. But if he sold the bull and received money for the sale, he does bear financial responsibility for that money, since he accepted financial responsibility for the monetary value of the bull in his vow.
The Gemara explains: The first clause and the latter clause of the baraita are both referring to one who says: Monetary value of, in his vow. The difference between them is that the first clause is dealing with one who says: Let the bull be consecrated for its monetary value, and therefore the bull is consecrated and he bears financial responsibility for its value. But the latter clause is referring to one who says: When this bull shall be sold, the money received from the sale shall be consecrated for use as a burnt offering.
The Gemara asks: Can this possibly be the case of the latter clause of the baraita? But a person cannot consecrate an entity that has not yet come into the world, and therefore one cannot consecrate the money he will receive in the future from the sale of the bull. Rav Yehuda says that Rav says: In accordance with whose opinion is this baraita? It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: A person can consecrate an entity that has not yet come into the world.
Some say a slightly different version of this discussion, that Rav Pappa said to Abaye, and some say Rami bar Ḥama said to Rav Ḥisda: In accordance with whose opinion is this baraita? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a person can consecrate an entity that has not yet come into the world? Abaye said to him: Rather, in accordance with who else’s opinion could this baraita be? Certainly it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
And some teach this discussion with regard to this baraita (Tosefta, Bava Metzia 8:30): In the case of one who rents a house to another and the house became ritually impure with leprosy, even though a priest confirmed the house as impure, condemning it to be dismantled, as long as the house is still standing its owner may say to the renter: That which is yours is before you, and the owner is not required to compensate the renter. Nevertheless, in accordance with the halakha of a house afflicted with leprosy, once the priest has dismantled the house the owner is obligated to provide a new house for the renter.
Traduction : The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.